מלבי"ם באור המילות על ירמיהו · פרק 7 · פסוק 22

כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים כי אם את הדבר הזה צויתי אותם. לפירוש המפ' יקשה מאד איך אמר שלא דבר ולא צוה על דברי עולה, והלא כל ספר ויקרא מלא מהלכות הקרבנות ומדיניהם, וע"כ מוכרח לפרש כמש"פ שר"ל לא דברתי כי אם את הדבר הזה, רק דבר זה היה עקר הדבור שישמעו בקולי אולם מלת צויתי אותם נראה כמיותר לפ"ז, כי כבר כללתי באילת השחר (כלל רכ"ט) שכ"מ שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת (שיציינו במלת כי אם) אין דרך להזכיר את הפעל שנית, אם לא לצורך דרוש. אולם הדבר נכון מאד, בשתדע ההבדל בין דבור ובין ציוי, שהדבור יבא גם על דבר הרשות, והציוי בא על דבר חובה, שהמצוה מכריח לעשות פקודתו, ובקרבנות יש דבורים וציויים, כי קרבנות נדבה דבר ולא צוה כמ"ש אדם כי יקריב כשרוצה להקריב, וקרבנות חובה צוה, כמ"ש צו את ב"י זאת תורת העולה, צו וכו' את קרבני לחמי. אמנם הגם שבדבור הבאת הקרבנות יש דבור וציוי בתכליות של הקרבנות שהוא שישמעו בקול ה' לא יצדק דבור של רשות רק ציוי של חובה וז"ש הגם שדברתי וגם צויתי על דברי עולה וזבח, דברתי על קרבנות נדבה, וצויתי על קרבנות חובה, בכ"ז בשתיהם היה רק ציוי שישמעו בקולי ועז"א צויתי אותם כי השמיעה בקול ה' הוא ציוי וחובה :