העמק דבר על במדבר · פרק 31 · פסוק 21

הבאים למלחמה. ממלחמה מיבעי כמו לעיל י״ד הבאים מצבא המלחמה. אכן ודאי כלי מדין לא היו מן הדין בהגעלה שהרי לא היו בני יומן. ואע״ג שכ׳ בסה״ת שהי׳ אז ג״כ גזרה משום ב״י. מכ״מ ודאי אם הי׳ מצוה מפורשת כפי הנראה מפשט הכתוב איך נאמר שאינו אלא מדרבנן וגזירה. ותו ק׳ הא שהזהיר וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. ופרש״י טבילה. והרי בל״ז נצטוו לטבול מפני הטומאה. אלא עיקר הצווי של אלעזר הי׳ לדורות לאנשים הבאים למלחמה. שהמה אינם מוזהרים כלל מטומאה ולאכול בטהרה כדתני׳ בספרי פ׳ תצא כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע שומע אני בטהרות ובטומאות כו׳ ת״ל דבר רע כו׳. מכ״מ מאכילת איסור בשעה שבטוחים מן הסכנה ודאי מוזהרים. [והא דתני׳ שם בספרי שומע אני כו׳ ובמעשרות. משמע שרשאים בטבל. אבל אין הכונה שרשאים לאכול טבל ממש. אלא שאינם מוזהרים להשמר כ״כ. והיינו שהקילו חז״ל בדמאי ליוצאי מלחמה והיינו אכסני׳]. ואמר אלעזר הכהן לאנשי הצבא הבאים מכאן ולהבא למלחמה כל הפרשה. ומכ״מ מרומז כאן חומרא דאינן ב״י ג״כ כמש״כ בסה״מ. דלמאי הזהירם כאן אם לא שרצון אלעזר הי׳ שיעשו גם המה בכלי מדין הכי אע״ג שאינו מעיקר הדין:

אשר צוה ה׳ את משה. פירשו חז״ל ברבה פ׳ שמיני. וכ״ה בעירובין דס״ג א׳. דדייק אלעזר את משה צוה ולי לא צוה. שלא יהו סבורים שהקב״ה דבר אליו פרשה זו. והיינו מאמר החכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהינו אתכם. דכח התורה ניתן לכם ואני מקבל מכם: