העמק דבר על במדבר · פרק 23 · פסוק 29

בנה לי בזה וגו׳. לא כראשון ששניהם הקריבו ולא כפעם השנית אשר בלק בעצמו הקריב ומש״ה הזהיר בלעם אותו לעמוד על קרבנו. אבל בפעם השלישית היה רק בלעם המקריב והעומד על קרבנו. ולא הלך למרחוק להתבודד. כי תומ״י בעמדו עה״ק חל עליו רוח אלהים. והענין של קרבנות אלו. דכבר ראה שמן הנמנע שיתרצה המקום לקלל את ישראל אחר שהקדים דטבע הבריאה היה שיתנהג עפ״י השגחה והוא עפ״י התורה וזה א״א אלא ע״י ישראל עם סגולתו. וא״א לשנות תחלת כונת הבריאה כמש״כ בביאור לא איש אל ויכזב. אכן בלעם שהיה נביא לאוה״ע היה ביחס להם כמו נביאי ישראל לישראל אלא שנביאי ישראל מצירים בצרת אוה״ע ג״כ כמבואר במדרש בפרשה זו. ולא כן אותו רשע שהוא רצה באבידת ישראל. אמנם גם הוא חס על שבעה אומות שישראל הולכים לאבדם. וזה לא היה חטא לבלעם לבקש עליהם רחמים באופן שמכ״מ ישראל יהיה לגוי גדול כרצון ה׳ והיינו שיעשה להם ישוב במדבר הגדול והנורא וחשב כי אבדן האומות אינו אלא מקרה וגזרה על עונותיהם ולא מתכלית הבריאה. וא״כ אע״ג שע״ז אמר ובן אדם ויתנחם. מכ״מ ע״י תפלה משתנה הגזרה כמו שביארנו שם. וא״כ רצה בזה הפעם להתפלל על שבעה אומות באופן שלא יגיע לישראל שום רע. ע״כ צוה להכין שבעה מזבחות. והוא יקריב עבורם. וממילא תגיע מזה טובה למואב כאשר יהי׳ גדולת ישראל אך במדבר כמו שיבואר: