וראיתה אתה. הוא מיותר. אלא אינו שייך לצווי כי אם להבטחה. שהקב״ה מבטיחו שיראה אותה בשלמות במשמע. וכמו בלשון ב״א שאומר על הככר שבועה שאוכל אותה כולה במשמע (אם לא שנאבד מקצתו. בזה דעת הרא״ש ור״ן פ״ג דשבועות דמכ״מ מקיים שבועתו באוכל את השאר. דמקצתה נמי במשמע. אבל כ״ז שהיא בשלמות חייב לאכול כולה) וכך משמע לשון הקב״ה וראיתה אותה כולה. והנה אין כאן מקום ההבטחה כי אם ריש פ׳ ואתחנן שבקש משה ע״ז. אבל משום שלא יהא במשמע עלה וגו׳ מיד אחר הדבור. ובאמת אינו כן אלא עד שנצטוה שנית בפ׳ האזינו אחר קריאת השירה. ולמד משה זה מדאמר לו ה׳ הבטחה זו כאן. מבואר שאינו מצוה אלא כשיגיע שעת רצון של הבטחה זו. וכ״ז שלא הודיע לו ה׳ עת הרצון לזה לא הי׳ המצוה עליו לעלות:
קריאה במקור
העמק דבר על במדבר · פרק 27 · פסוק 13
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sefer Torat Elohim, Vilna 1879
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002095301
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 1746138d43beaf69a4a44747b845168548e3055d8752ca1a09ca8f114d0a59d2