העמק דבר על במדבר · פרק 25 · פסוק 2

ותקראן לעם לזבחי אלהיהן. כל הבנות התראו בעת אכלם זבחי אלהיהן אמנם לא היה אלהיהן ע״ז פעור כי אם כמוש שהרי פעור לא היתה עבודתה בזביחה. וגם ידוע עבודת מואב הי׳ כמוש. ולא פעור. אלא שזה הי׳ סיבה שנצמדו לע״ז פעור של מדין. שהי׳ ג״כ במואב לכמה אנשים שדרו שם. וגם מלכיהם היו שרי מדין כמש״כ בראש הפרשה. וכבר כתבנו שע״ז פעור זה סגולתה להמשיך את ישראל בכל עוז. אמנם עד שלא נכשלו בזנות הי׳ כח התורה של משה ותלמידיו מגין בערבות מואב כמש״כ בפ׳ ואתחנן ולעיל כ״ג כ״ח. אבל כיון שהסיחו דעתם מעסק תורה והגיעו עפ״י תאוה לעבודת פעור בהיתר בעיניהם כדאי׳ בסנהדרין דק״ה והיה נקל בעיניהם להכשל בה יותר מע״ז של כמוש. שלא השתחוו אלא משום אהבה (וכדאיתא שם דף ס״א דהעובד מאהבה כו׳ רבא א׳ פטור אי קבלי׳ באלוה אין אי לא לא והמה לא האמינו בכמוש. ואפי׳ לאביי אין עונש ב״ש חמור כ״כ) משא״כ לע״ז פעור מתחלה באו ונכשלו בהיתר ומשום תאוה. אבל אח״כ הגיע בתוקף כח ע״ז זו עד שהגיע