העמק דבר על במדבר · פרק 6 · פסוק 8

כל ימי נזרו קדש וגו׳. הפסיק באמצע דיני טומאה בזה המקרא. מבואר שהוא טעם על אזהרה זו. ונצרך ע״ז האזהרה טעם יותר מאיסור יין ותגלחת. למדנו מזה שיש אופן נזירות שאינו מוזהר על טומאת מת. והיינו נזירות שמשון שבא בקבלה. ואופן הדיוק הוא כך. דיש לדעת דתכלית הנזירות בא לשני אופנים. א׳ כדי להתקדש ולהשיג רוה״ק וכלשון הנביא (עמוס ב׳:י״א) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזרים. הרי דענין א׳ הוא. וע״ז כתיב להזיר לה׳. שהוא מופרש לגבוה. והב׳ כדי להבדל מניאוף כדאיתא ריש מס׳ סוטה הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מה״י. וזה התכלית פעמים בא על מקרה שקפץ עליו איזה הרהור כעובדא שבא לפני שמעון הצדיק ונודר בנזירות סתם ל״י. ופעמים בא בשביל שעלול להכשל בעריות מפני טבעו. ע״כ מזיר עצמו לעולם והוא נזירות שמשון. והנה לתכלית הראשון מבואר טעם שלש אזהרות שבפרשה דיין ותגלחת בא להפרישו מתאות עוה״ז וטומאת מת בא להפרישו מעצבות שמונע ג״כ מרוה״ק שאינו בא אלא מתוך שמחה ש״מ. אבל לתכלית השני אין טעם להפרישו ממת. ואדרבה יטמא במת ויזכור יום המיתה ויפרוש מעבירה. מש״ה בא זה המקרא כל ימי נזרו בכל אופנים שהוא נזיר סתם. בין שנדר בשביל רוה״ק בין בשביל להפריש מעבירה מכ״מ קדוש הוא לה׳. צריך להתקדש וממילא יהי פרוש ממת ומעצבות. משא״כ הזירו. שהוא מפרש יש בזה נ״מ אם בא בשביל רוה״ק ה״ז קדוש ומוזהר. אבל יש עוד אופן הזירו שהוא נזיר לעולם בנזירות שמשון. א״צ להתקדש ואינו מוזהר על ט״מ: