העמק דבר על במדבר · פרק 12 · פסוק 3

והאיש משה עניו וגו׳. ביאר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה׳ כי היכי דלא לחליש דעתו. אבל באמת משה לא חשש כלל לזה דהאיש משה עניו וגו׳. אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם . ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו. ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. והיינו דאמר רב יוסף שלהי מס׳ סוטה לא תיתני ענוה דאיכא אנא והוא כדאי׳ שלהי מס׳ הוריות דכל שני דמלך רבה רב יוסף אפי׳ אומנא לביתי׳ לא קרא. ופרש״י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתי׳. אע״ג שידע רב יוסף שהוא בערך רבה מכ״מ לא חשש לכבודו והיינו ענוה:

אשר על פני האדמה. הוא מיותר וכבר דרשו בספרי ע״ז. ולפי הפשט כי באמת בטעמו של ענוה יש הרבה אופנים על מה שאינו חושש יש מזה הטעם ויש מזה הטעם לפי ענין של כל א׳ אבל הוא היה כאדם שאינו עוד על פני האדמה. היינו כמת שאינו יודע או שאינו מרגיש. וא״כ אינו מרגיש שום צער והיינו דאיתא במס׳ תמיד דאלכסנדרוס מוקדון שאל לחכמים מה יעשה אדם ויחיה. והשיבו ימית את עצמו. ופי׳ ישפיל א״ע שלא ירגיש בצער ובהעדר הרצון והכבוד וזה היה מדתו של משה רבינו: