העמק דבר על במדבר · פרק 3 · פסוק 39

ואהרן. נקוד לומר שלא היה במנין הלוים. רש״י בשם ספרי פרשת בהעלותך וגמ׳ בכורות. והפירוש שלא היה בחשבון הנמנין כמו משה ובני אהרן. והטעם משום שבאו הלוים במספרם. לפדות הבכורים שחטאו בעגל. ובשביל שאהרן היה הגורם לזה. לא נמנה לכך:

שנים ועשרים אלף. הרמב״ן נתעורר על המספר המועט בלוים. והרי עוד לא נשאו המקדש שהיה מכלה בם. ונראה שגם במצרים המה היו מרכבה לשכינה היינו שהיו פרושים ומובדלים לעבודתו ית׳. ומש״ה היו מעוטים משני טעמים. חדא דסביביו נשערה מאד. ע״כ נענשו מהר על איזה עון. וגם כי המה ידעו גם קודם מ״ת מהו חטא ועון שלא זהו רצון ה׳. וקבלו עליהם עול תורה ומצות כמו האבות. ונעשה כמו נדר אשר בהעותו נחשב לחטא כמש״כ בס׳ בראשית ל״ב כ״ו ומ׳ כ״ג. משא״כ כל ישראל לא ידעו מאומה עד מ״ת ולא קבלו עליהם כל דבר פרישות. שנית דכל המשובח גידולו יקר וקשה לצאת אל הגמר. כמו עץ מאכל שאינו ממהר גידולו כמו אילני סרק. וכל עץ מאכל שהוא יקר מאד גידולו קשה יותר. והאדם עץ השדה. כל מי שצורתו גבוה מחבירו גידולו קשה ומתאחר. מש״ה כלל ישראל מא״א עד שבאו למצרים לא פרו ורבו כ״כ. עד שבאו למצרים שם נגמר גידולם ובני לוי נתאחרו עוד יותר עד שבאו לא״י. וכ״ז נכלל במאמר חז״ל בב״ר ריש פ׳ מ״ה יע״ש: