העמק דבר על במדבר · פרק 23 · פסוק 1

ויאמר בלעם וגו׳. כשראה והתבונן שאין עינו עושה מאומה. בקש דרך אחרת לבא בתפלה על הקרבן לקלל את ישראל:

שבעה מזבחות. נגד שבעה אומות שישראל באים לכלותם. והנה עדת ישראל נאחזים תחת השגחת ה׳ לבדו. ע״כ הקרבת ק״צ רק על מזבח אחד. וכדתניא בת״כ פרשת שמיני במכילתא דמילואים ה״ו ויאמר משה זה הדבר וגו׳ אמר להם משה אותו יצה״ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו וכו׳ אבל אוה״ע כל אומה הולכת בשם אלהיו. ומכ״מ כולם מושרשים בחיותם בסיבת כל הסיבות בה׳ ואפי׳ כחות הטומאה אין להם מקור חיות כי אם מקור הקדושה. והיינו דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. ודרשו ברבה פרשת חקת מי יתן אברהם מתרח כו׳ לא יחידו של עולם. פי׳ מזה שנוצר אברהם מתרח וכדומה יש להוכיח שהקב״ה יחידו ש״ע ולא כמו שסוברין דשני רשויות יש ח״ו. אלא רשות אחת הוא. ורק השפעה על כל אומה הולכת ע״י אמצעי בפ״ע. ומש״ה עשה בלעם שבעה מזבחות וכמסביר בשכלו שזה כבוד ה׳ שיתנהג העולם ע״י הרבה אמצעים כדעת דור אנוש שהביא הרמב״ם הל׳ ע״ז. ואם יתרצה המקום ית׳ לדעת בלעם הלא בנקל יוכל לבא בקללה על ישראל. וממילא לא יוכלו להרע למואב. וע׳ מש״כ להלן כ״ט עוד בזה: