העמק דבר על במדבר · פרק 22 · פסוק 23

ותרא האתון. ולא כתיב ויגל ה׳ את עיני האתון. ומה שפרש״י שנתן הקב״ה רשות לבהמה לראות כו׳ כשיראה מזיקין עכ״ל. אינו ענין למלאכים שכלים הנבדלים בקדושה. ותו למאי התראה לה עם חרבו שלופה בידו. הן מה שהתראה לבלעם כך. הוא ניתן ללמדו בינה כמבואר בפרש״י בשם המדרש. אבל להאתון הי׳ די להפחידה במראה איומה אלא נראה שלא התראה לה במראה מלאך ה׳ כי אם במראה אדם וחרבו שלופה בידו. ונפחדה כטבע הבהמה לפני האדם. וגם מפני החרב. אמנם גם זה הי׳ שלא בטבע לראות שהרי לא ראה בלעם וכקושית הרמב״ן ז״ל. אלא הי׳ ראי׳ נפלאה שיהא מלאך נראה בדמות איש. ומכ״מ ניחא הא דלא כתיב ויגל ה׳ את עיני האתון היינו כדי שלא יהי׳ מוכח שהאתון הבינה שהוא מלאך ה׳. מש״ה לא כתיב כלל. דאע״ג שראתה מכ״מ לא ידעה מאומה ולא נגלו עיניה. ואולי לזה כוון רש״י דלפרקים בהמה רואה מזיקין היינו שדים. ונדמה לה באותו פנים. ובלעם לא ראה גם זה:

להטתה הדרך. מדלא כתיב במקל כמו להלן בשלישית. מובן שהכה אותה בידו. ופירש הכתוב שלא הכה אותה כדי שתרגיש כאב. אלא הכתה בידו להטתה הדרך. וכן הי׳ שבהכאה זו הטה אותה לצד הדרך: