מחוקקי יהודה קרני אור · בראשית · פרק 5 · פירוש 4

[ד] לפי שעל מתת הזרע יאמרו לשון נתינה, כמו "ויתן ד' לה הריון" (רות ד' יג) "ויתן לי גם את זה" (למטה כט לג) ולא מצינו אצל הזרע ומתנת הבנים לשון שיתה לבד במקום הזה, ידענו כי ידעו שיהיה זה הבן בנין העולם וזרעו יעמוד לעד, והוא חק עולם למין האדם, ויפה אמרו "כי שת לי אלהים", כי זאת המלה הוראתה על קביעת דבר לחוק עולם, כמו "ואיבה אשית" (למעלה ג טו) "תשת חשך" (תה' קד כ) "כל שתה" (שם ט, ז) (רנה"ו) ובדרז"ל (פדר"א פ' כב) מכאן אתה למד שלא היה קין מזרעו ולא מדמותו, ובג' (עירובין יח ב) "כל אותם שנים שהי' אדם בנדוי הוליד שדין רוחין ולילין" ובב"ר (פ' כ, כד, ילקוט ברא' רמז לג) כל ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם היו רוחות הזכרים מתחממין בה והיא יולדת מהם, ורוחות נקבות מתחממות מאדם ויולדות ממנו, וכן הוא (זהר ברא' דף יט ב) אדם מאה ותלתין שנין שמש ברוחין נוקבין וכו', וכתב הרדי"א שכוונת השלמים האלה היתה שידן ורוחין ולילין על הבנים והבנות שהוליד אדם קודם שת, כי היה קין שד כפי רשעתו ומעשיו, והבל היה רודף רוח ברדיפות הכבוד והתאוה, והתאומות שנולדו עמהם היו הלילין להיות עולם בנים ובנות תולדות חוה ולא תולדות אדם, כמו שהיו שת וזרעו, וכתב הכוה"ק כי לא יתקנו דברי הרדי"א להרשיע בם את הצדיק ואם כדבריו למה אמר הכתוב "וישע ד' אל הבל", הלא תועבת ד' על גבה לב, והוא כאילו עוע"ז, והעיקר המכוון בקרבן הוא ההכנעה ולמה נרצה לפני ד' ? והר' נסים בשם ר' שרירא ז"ל פי' דבר זה כלטייה שקלל הקב"ה לאדם נתן בו אות, שלא היו ילדיו דומין לו, וכמו נשים יולדות בריות משונות, וכשהי' אדם בקללה לא הי' מוליד אלא בריות משונות דמות שדין ולילין, בכעור פניהם וגביהם, והם רוחות רעות, וכן דרך בני אדם לקרוא למכוער הדמות ולאנשים רעים שדים, וכשהסיר קללתו הוליד בנים שדומים לו במראה נאה ורוח טובה, והוא שנאמר "ויולד בדמותו כצלמו":