מחוקקי יהודה קרני אור · בראשית · פרק 15 · פירוש 27

[כז] בס׳ "צחות״ ביאר הח' ז"ל, טעם כל האותיות, נקודתן וצורתן, וכתב, כי אות גימל יתכן להיותו מלשון השלמה, ושילום הדבר, וקרוב מגזרת "ויגמול שקדים" (במד' יז כג) (פי' שהוא השלמת ובישול הפרי) וצורתו קרובה מצורת הבי"ת (פי' גם היא סגורה משלשה צדיה, ופתוחה מצד השמאלי קרובה לצורת הבי"ת ב) וכאלו נשלם הַבַיִת (דאם הויז), ושם, אות ריש טעם שמו כמעשה הלשון כאילו יִכָרֵת (פי׳ כאלו יכרת הרי"ש מן המבטא, בעבור שהוא כבד מאוד על הלשון, וזה הוא מלשון רי"ש, שהוא ענין דלות וחסרון שנכרתו הקנינים מהאדם) וממנו ראש ועושר אל תתן לי״ (משלי ל, ח) גם צורתו קרובה מהטעם (פי׳ גם צורת הרי״ש קרובה מענין כריתה וחסרון, כי צורתה היא צורת אות למ״ד שנכרת ראשה כזה רֹ לֹ) ולחבר הגימ"ל עם הרי"ש "גר" ויהיה פי' שנכרתה היניקה והגמול שהיה יונק וגומל מהענף, וכן הגר נכרת ממשפחתו, והנה שם בס׳ "צחות" בשער האותיות (סוף צורת אל״ף) יאמר הח׳ ז״ל "וקודם שאזכור שער האותיות, אומר דבר כלל בכל, כי כל טעם שאני אומר בצורת האותיות, ובשמותם, גם אשר אמרתי בצורת השבעה מלכים ושמותם לא קבלתים מרבי, ולא למדתי מספר, רק דרך סברא, ויתכן המשכיל הבא אחרי, שיוציא גם הוא טעמים לאשר הזכרתי יותר נכונים מהטעמים שלי", ועיין כ״ח מחב' שמינית אגרת ה', שתפסו את הח' ז״ל, שזה סותר למה שכתב פה על הפ' "כי גר יהיה זרעך״, כי הנה הוא חושב פה טעמו לדבר אמת ויציב ונכון וקים״ והנה האמת יורה דרכו, שזה אינו תפיסה כלל: