גור אריה על ויקרא · פרק 25 · פסוק 4

לשדות ולכרמים. לא כמשמעותו, שאם כן יהיה אסור לחפור בארץ שיחין ומערות, וזה אינו, דהא חרישה וזריעה דוקא אסר:

שקוצצין זמורות. פירוש, כי לשון "תזמור" מלשון זמורה, והכתוב רוצה לומר שקוצצין זמורותיה, שכן תמצא בהרבה מקומות "ודשנו את המזבח" (במדבר ד, יג) יסירו את הדשן (רש"י שם), והכי נמי "לא תזמור" שקוצצין זמורותיה. והתרגום שתרגם 'לא תכסח', לא שיסבור שלשון "תזמור" הוא לשון כריתה, אלא שתרגם את הענין. וכי תימא, מנא לן לפרש שקוצצין זמורותיה, שמא פירושו נטיעת זמורות, דהשתא יהיה "לא תזמור" כמשמעותו, שלא ליטע זמורות, ויש לומר, דכיון דכתיב "כרמך לא תזמור", משמע שכבר הוא כרם, ולא תזמור אותו. והשתא אתא שפיר דלא פירש (רש"י) לעיל על "שש שנים תזמור כרמך" (פסוק ג) מידי, דיש לפרש (תזרע) ["תזמור"] לשון נטיעה, שהוא נוטע כרם, כדכתיב (בראשית ט, כ) "ויטע כרם", כאשר נוטע זמורות הוא נעשה כרם, אבל כאן דכתיב "כרמך לא תזמור" שמע מינה דכבר הוא כרם, ואמר הכתוב "לא תזמור", על כרחך פירושו שקוצצין זמורותיה: