אשה כי תזריע אמר רבי שמלאי כו'. בויקרא רבה (יד, א). דאם לא כן, למה מקדים פרשת בהמה חיה ועוף לפרשת תורת האדם, אלא 'כשם וכו". ואף על גב דגבי בריאה מפרש בגמרא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח.) שאם יתגאה אדם אומרים לו אפילו יתוש קדמך, דבשביל זה נברא אדם אחרון למעשה בראשית, ועוד יש טעמים אחרים שם, ואם כן קשיא, כיון דאותן טעמים לא שייכים (כאן), אם כן בתורתן למה מקדים בהמה חיה ועוף לתורת האדם. ודוחק לומר איידי דמקדים ביצירה מקדים נמי בתורה, דלשון 'כשם' לא משמע הכי, דהווה ליה לומר 'כיון דהקדים יצירת בהמה חיה ועוף וכו", ויש לומר, דגם תורתן איך יהיו מתנהגים הוא דבר דומה לבריאה, כמו שהבריאה הוא תיקונם, הכי נמי תורתם היא תקון הוויתם. לכך, כשם שמקדים בבריאה חיה ועופות – הכי נמי בתורתן, דאין התורה אלא גמר תיקונם. ובשביל כך אמרו (שבת פח.) הוסיף ה"א בשישי (בראשית א, לא), לומר שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה – מוטב, ואם לאו – יחזרו לתוהו ובוהו. וזהו מפני שאין גמר בריאתן רק על ידי התורה, שהיא מתקן העולם, והוא עיקר תיקונו. ואם לא יקבלו – יחזור לתוהו ובוהו, שאין כאן תקון, ולפיכך הכל שם בריאה הוא:
ואם תאמר, אם כן היה להקדים גם כן "אדם כי יהיה בו צרעת" (ר' להלן יג, ב), דמיירי גם כן בזכר, ואילו "אשה כי תזריע" לא איירי רק באשה, ואשה נבראת באחרונה, ויש לומר, דאדרבא, האשה נבראת תחלה, כי אף על גב לענין שלקח צלע מצלעותיו (בראשית ב, כא) זה היה אחר בריאת האדם, סוף סוף בריאת חוה תחלה, דהא כתיב (בראשית ה, ב) "זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם", כי נמצא כי קודם לכן מיד נבראת הנקיבה דיו פרצופין (ב"ר ח, א), ויצירת הנקיבה תחלה. שכן נותן סדר הבריאה; הבהמה, ואחר כך האשה, ואחר כך הזכר, כיון שאתה רואה שהיצירה היה לעולם אשר יותר במדריגה – באחרונה, גם כן כאן היה באחרונה הזכר, שהוא יותר חשוב. ומזה הטעם אמרו רז"ל (נידה מה ע"ב) שהאשה ממהרת להיות גדולה יותר מהאיש, דהבת בת י"ב ויום אחד, והבן בן י"ג ויום אחד, שזהו תשלום גדלות. וכל זה, שכל דבר שלם יותר – בא באחרונה שלימותו. ולפיכך יצירת הזכר באחרונה, לא בראשונה:
ואם תאמר, מאחר לפי סדר הבריאה מקדים הפרשיות, אם כן הוי ליה להקדים העופות קודם הבהמה, כמו שהיה בבריאה, ויש לומר, כיון דכלל הכתוב בהמה ועוף בחד פרשה, אדרבא, יש להקדים פרשת תורת הבהמה. כי בודאי בכל מקום שהם פרשיות מחולקות, ולכל פרשה דיבור מיוחד, שם מקדים לפי סדר הבריאה, אבל כאשר נכלל בדבור אחד19, הם כאילו נכתבים שניהם ביחד, מקדים הדבר שהוא עיקר יותר. ויש בזה דברים גדולים בדברי רבי שמלאי, דסבירא ליה שמן הדין יש להקדים בין בבריאה ובין בתורה בהמה וחיה ועוף לאדם, לפי שהתורה וכן הבריאה נוהגת בדברים אלו כאשר הם נמצאים, כי האדם מציאתו יותר צנוע ונסתר, ולפיכך הוא בא באחרונה, וזה יורה על מעלת האדם, ואין להאריך:
ואם תאמר, אם כן היה להקדים גם כן "אדם כי יהיה בו צרעת" (ר' להלן יג, ב), דמיירי גם כן בזכר, ואילו "אשה כי תזריע" לא איירי רק באשה, ואשה נבראת באחרונה, ויש לומר, דאדרבא, האשה נבראת תחלה, כי אף על גב לענין שלקח צלע מצלעותיו (בראשית ב, כא) זה היה אחר בריאת האדם, סוף סוף בריאת חוה תחלה, דהא כתיב (בראשית ה, ב) "זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם", כי נמצא כי קודם לכן מיד נבראת הנקיבה דיו פרצופין (ב"ר ח, א), ויצירת הנקיבה תחלה. שכן נותן סדר הבריאה; הבהמה, ואחר כך האשה, ואחר כך הזכר, כיון שאתה רואה שהיצירה היה לעולם אשר יותר במדריגה – באחרונה, גם כן כאן היה באחרונה הזכר, שהוא יותר חשוב. ומזה הטעם אמרו רז"ל (נידה מה ע"ב) שהאשה ממהרת להיות גדולה יותר מהאיש, דהבת בת י"ב ויום אחד, והבן בן י"ג ויום אחד, שזהו תשלום גדלות. וכל זה, שכל דבר שלם יותר – בא באחרונה שלימותו. ולפיכך יצירת הזכר באחרונה, לא בראשונה:
ואם תאמר, מאחר לפי סדר הבריאה מקדים הפרשיות, אם כן הוי ליה להקדים העופות קודם הבהמה, כמו שהיה בבריאה, ויש לומר, כיון דכלל הכתוב בהמה ועוף בחד פרשה, אדרבא, יש להקדים פרשת תורת הבהמה. כי בודאי בכל מקום שהם פרשיות מחולקות, ולכל פרשה דיבור מיוחד, שם מקדים לפי סדר הבריאה, אבל כאשר נכלל בדבור אחד19, הם כאילו נכתבים שניהם ביחד, מקדים הדבר שהוא עיקר יותר. ויש בזה דברים גדולים בדברי רבי שמלאי, דסבירא ליה שמן הדין יש להקדים בין בבריאה ובין בתורה בהמה וחיה ועוף לאדם, לפי שהתורה וכן הבריאה נוהגת בדברים אלו כאשר הם נמצאים, כי האדם מציאתו יותר צנוע ונסתר, ולפיכך הוא בא באחרונה, וזה יורה על מעלת האדם, ואין להאריך: