להגיד שבחן. כי העבודה ענין גדול וחומרא יתירא היא, והלכות רבות יש בעבודה, ומגיד לך הכתוב שלא שנו ולא טעו באחד מהן לימין ולשמאל, כי בכוונה יתירה ובדקדוק גדול עשה זה, כן הוא דעת רש"י. אבל בתורת כהנים לא דרשו כן, אלא שעשו זה בשמחה לקיים מה שאמר להם משה כאילו שמעו מפי הגבורה. וזה יותר נכון, דזה שייך כאן, כי דרך עולם – גדול שנצטווה מאחר, אינו עושה בשמחה שהוא ישמע לאחר, אבל אהרן היה שמח כאילו בעצמו שמע. שלא דרשו 'להגיד שבחן שלא שינו' אלא במקום שהמעשה הוא דבר קשה, כגון "וישבו ויחנו לפני פי החירות" (שמות יד, ב), שזה היה דבר קשה להתקרב אל רודפיהם, אבל בשאר מקום שנאמר "ויעשו" דרשו לפי ענינו; בפרשת בא (שמות יב, כח) "וילכו [ויעשו]" 'להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו [דבר] וכו" (רש"י שם), מפני שהיא מצוה ראשונה, דעדיין לא נתאמת להם תורת משה עד מתן תורה, דכתיב (שמות יט, ט) "וגם בך יאמינו לעולם", וכאן היה מצוה ראשונה, והיו מאמינים בדברי משה ואהרן, ולא הפילו:
ובפרשת בהעלותך (במדבר ח, כב) "כאשר ציוה ה' את משה" שאחד מהם לא עיכב (רש"י שם), כי היה ראוי להם לעכב, שהרי היו צריכים להתעסק ולטרוח במשכן. והעושה – שהיו ישראל, אף על גב שנתנו הכבוד ללוים, והם לא היו מתקרבים אל המשכן, אפילו הכי היו עושים להיות סומכים ידיהם על הלוים (רש"י שם כ), וליתן אותם לעבודת המשכן:
ובפרשת בהעלותך דכתיב בפסח (במדבר ט, ה) "ככל אשר ציוה ה' וגומר", מפני כי הפסח הוא מוטל על כל יחיד ויחיד לעשות הפסח, ולא כמו שאר המצות, כי קרבן זה יש לו שעה ידועה ומוגבלת לכל ישראל:
וגם אצל מצות המנורה אמר "ויעש כן אהרן וגו'" (במדבר ח, ג), מפני כי בהדלקת הנרות צריך דקדוק גדול מאד לכוין שיהיו הנרות אל מול פני המנורה (שם ב), אמר "ויעש כן אהרן" להגיד שבחו. ובפרשת אחרי מות (ר' להלן טז, לד) דרשו (בתו"כ שם) "ויעש כן אהרן" דרשו להגיד שבחו של אהרן שלא היה לובש אותם לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך. ורש"י פירש שם שלא שינה, ואפשר דגם עבודת יום הכפורים עבודה חמורה גדולה היא, והרבה דברים יש בעבודה, שכתב גם כן שם להגיד שבחו שלא שינה:
אבל בפרשת קרח דכתיב (במדבר יז, כו) "ויעש משה כאשר ציוה ה'", לא דרשו כלל (קושית הרא"ם), לפי שהוא דבר פשוט, שבא לאמרו שלא היה משה עושה לכבודו ולכבוד אחיו, לפיכך אמר שעשה זה כמקיים גזירת מלך:
ובפרשת בהעלותך (במדבר ח, כב) "כאשר ציוה ה' את משה" שאחד מהם לא עיכב (רש"י שם), כי היה ראוי להם לעכב, שהרי היו צריכים להתעסק ולטרוח במשכן. והעושה – שהיו ישראל, אף על גב שנתנו הכבוד ללוים, והם לא היו מתקרבים אל המשכן, אפילו הכי היו עושים להיות סומכים ידיהם על הלוים (רש"י שם כ), וליתן אותם לעבודת המשכן:
ובפרשת בהעלותך דכתיב בפסח (במדבר ט, ה) "ככל אשר ציוה ה' וגומר", מפני כי הפסח הוא מוטל על כל יחיד ויחיד לעשות הפסח, ולא כמו שאר המצות, כי קרבן זה יש לו שעה ידועה ומוגבלת לכל ישראל:
וגם אצל מצות המנורה אמר "ויעש כן אהרן וגו'" (במדבר ח, ג), מפני כי בהדלקת הנרות צריך דקדוק גדול מאד לכוין שיהיו הנרות אל מול פני המנורה (שם ב), אמר "ויעש כן אהרן" להגיד שבחו. ובפרשת אחרי מות (ר' להלן טז, לד) דרשו (בתו"כ שם) "ויעש כן אהרן" דרשו להגיד שבחו של אהרן שלא היה לובש אותם לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך. ורש"י פירש שם שלא שינה, ואפשר דגם עבודת יום הכפורים עבודה חמורה גדולה היא, והרבה דברים יש בעבודה, שכתב גם כן שם להגיד שבחו שלא שינה:
אבל בפרשת קרח דכתיב (במדבר יז, כו) "ויעש משה כאשר ציוה ה'", לא דרשו כלל (קושית הרא"ם), לפי שהוא דבר פשוט, שבא לאמרו שלא היה משה עושה לכבודו ולכבוד אחיו, לפיכך אמר שעשה זה כמקיים גזירת מלך: