גור אריה על ויקרא · פרק 25 · פסוק 12

תופסות דמיה כהקדש. בתורת כהנים; האחרון אחרון נתפס, כיצד, לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו מתבערים בשביעית, שדין שביעית עליהם. לקח בבשר דגים, הדגים נתפסים, ויצא הבשר. לקח בדגים שמן, השמן נתפס, ויצאו הדגים, שהאחרון אחרון נתפס, והפרי עצמו אסור. והא דקאמר כאן שתופסין דמיה, פירוש האחרון, כמו ששנינו בתורת כהנים. ואם תאמר, כיון דמרבינן דתופסין דמיה, אימא דיהיה תופס הכל, שאם לקח בפירות בשר יהיה תופס הבשר, ואם לקח בבשר דגים יהיה הכל שביעית, ויש לומר, דשם 'דמים' לא שייך רק מה שהוא דמיו, ואין שני דמים לדבר אחד, לכך האחרון נתפס בקדושת שביעית, אבל שיהיה שני דמים לפירות שביעית – לא:

על ידי השדה כו'. לא מן השדה ממש, דהא מותר להכניס לבית, דהא הקיש הכתוב בהמה לחיה כדלעיל (רש"י פסוק ז) 'כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה בהמה אוכלת מן הבית', ואם כן מותר להכניס לבית. ומפני שהוקשה לו דקרא דלעיל (פסוק ז) בשביעית איירי, ומנא לן למילף יובל משביעית, תירץ 'כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל', דשניהם שוים, לכך יש ללמוד זה מזה (כ"ה ברא"ם). ואין להקשות, אם כן קרא למה לי, נלמוד יובל משביעית, ויש לומר, דלהא מילתא לא הוי ילפינן משביעית לעיקר דינא – שחייב להוציא התבואה מן הבית כשכלה לחיה מן השדה, דמה ענין יובל לשביעית, אבל אחר דילפינן דגם ליובל יש לו דין זה שצריך שיהיה הפקר אף לחיה, אין לחלק ביניהם לומר דביובל צריך לאכול מן השדה, ובשביעית יוכל להכניס לבית, שילמד סתום מן המפורש (יומא נט.), ונאמר כי "מן השדה תאכלו תבואתה" פירושו על ידי השדה תבואתה, כמו גבי שביעית: