גור אריה על ויקרא · פרק 6 · פסוק 19

העובד עבודתה וכו'. דאין לפרש הכהן המחטא דוקא יאכל אותה, כדפירש רש"י בסמוך (כאן, ובפסוק כב), דהא כתיב (ר' פסוק כב) "כל זכר בבני אהרן יאכל אותה", ואם לא הותר רק לכהן העובד – פשיטא, אין בנות עובדות (קידושין לו.), כך פירש רש"י. והא דלא הביא ראיה דכל המשמרה הם אוכלים חטאת וחולקים בחטאת, דכתיב בפרשת שופטים (דברים יח, ח) "חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות", ומשם למדנו דכל המשמר אוכלים חטאת, כדפירש רש"י שם 'חלק כחלק יאכלו – מלמד שחולקים בעורות ובשר שעירי חטאת', דמשם אין ראיה, דהווה אמינא דהאי "יאכלנה" דכתיב שם רוצה לומר יחלקנה, שהכתוב מדבר שם במחלוקת הכהנים, דכתיב "חלק כחלק יאכלו", ובודאי התם איירי לענין חלוקה, ופירושו יחלקנה, וכאן של הכהן המחטא – יאכלנה, ולכך הביא ראיה מן הכתוב (פסוק כב) "כל זכר בבני אהרן יאכלנה", שאין לומר שם גם כן פירושו 'כל זכר יחלקנה', דהא כתיב קרא "כל זכר בכהנים יאכל אותה קודש קדשים היא", ומדכתיב "קדש קדשים היא" שמע מינה שנתן טעם לאכילתה, שלכך יאכל אותה כל זכר ולא נקיבות, שהיא קודש קדשים, וזה לא שייך בחלוקה, ולכך מייתי שפיר ראיה מן "כל זכר". ומכל מקום בודאי סמך אקרא ד"חלק כחלק יאכלו", דאם לא כן, מנא לן לפרש "כהן המחטא" בראוי לחטוי, שמא שזרק דמה ממש, ו"יאכלנה" רוצה לומר יחלקנה, שמי שעובד עבודתה יחלקנה, אלא בודאי הכי פירושו; 'הראוי לעבודה – יצא טמא וכו", דאין לומר שעבד עבודתה, דהא בודאי אינו, דאין כהן העובד חולק בלבד, דכתיב "חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו", אלא בראוי לחטוי. ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילה, והא דכתיב "חלק כחלק יאכלו" היינו 'יחלוק' [ד]זה נקרא אכילה, ואינו, דהא "כל זכר וכו'":
ואם תאמר, מנא לן דבא למעט מי שהיה טמא בשעת זריקה, שמא בא למעט קטן שאינו חולק, שאינו ראוי לגמרי לעבודה, ואין זה קשיא, שזה לא הוי למכתב "הכהן המחטא" רק 'העובד', דהא קטן אין ראוי לשום עבודה כלל:
ואף על גב דלעיל (רש"י פסוק יא) מרבינן דבעל מום אוכל בקדשים אף על גב דאינו ראוי לעבודה, כבר רבייה קרא (פסוק יא) "כל זכר בבני אהרן יאכלנו" אפילו בעל מום. ובפרק טבול יום (זבחים צט.) פריך ומה ראית לרבות בעל מום ולהוציא טבול יום, אימא איפכא – מרבה אני טבול יום ומוציא בעל מום, וקאמר מסתברא לרבות בעל מום שכן ראוי לאכילה, אבל טבול יום אינו ראוי לאכילה עכשיו. וקאמר – אדרבא, טבול יום יש לרבות, דלאורתא חזי אפילו לעבודה, ומתרץ השתא מיהא לא חזי. ורב יוסף משני התם, מכדי האי "יאכלנה" יחלקנה מוקמינא ליה, לכתוב 'יחלקנה', אלא הכי קאמר, ראוי לאכילה – חולק, אינו ראוי לאכילה – אינו חולק:

יצא טמא בשעת זריקת דם. הא דנקט טמא בשעת זריקת דם, מפני שהיא עבודה אחרונה, והוא רבותא טפי, שאפילו היה טהור בשעת שחיטה וקבלה והולכה – וטמא בשעת זריקה – אינו חולק. ואם הוא טמא בשעת קבלה והולכה, כל שכן שהוא טמא בשעת זריקה שהיא אחריהם. ולא שרוצה לומר דלא בעינן רק שיהא טהור בשעת זריקת הדם [שאז] חולק בקדשים, אף על גב דהיה טמא בשעת הקטר חלבים, דהא גבי שלמים פירש (רש"י להלן ז, לג) 'מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלבים וכו", אלא מפני שכאן כתיב "המחטא", ומשמעותה העושה אותה חטאת, וזהו זריקה, שהכפרה בו תלויה, ואין הקטר חלבים מעכבים הכפרה. לפיכך פירש (רש"י כאן) משמעות הכתוב. אבל לקמן דכתיב (ז, לג) "המקריב דם השלמים ואת החלב", משמע דבעינן ראוי להקטרת החלב, ופירש שם לפי משמעות הכתוב. וזהו כמו אבא שאול (זבחים קב ע"ב) דסבירא ליה כך, עיין לקמן (ז, לג, אות ל):