גור אריה על ויקרא · פרק 19 · פסוק 2

מלמד שפרשה זו נאמרה בקהל. אף על גב שגם שאר הפרשיות נאמרו לכל ישראל (עירובין נד ע"ב), כמו שכתב גם כן רש"י בסוף פרשת כי תשא (שמות לד, לב) 'כיצד סדר משנה כו' נכנסו כל העם', מוכח מזה שכל התורה נאמרה לכל ישראל (קושית הרא"ם), שאני התם, שלא היה מחוייבים שיבואו כל ישראל, שאם לא היה להם פנאי לא היו באים, שלא קאמר התם אלא 'כיצד סדר משנה', אבל בפרשה הזאת היה מקהיל כל ישראל, והיו צריכין לבא:

הוו פרושים מן העריות ומן העבירה וכו'. לפי שפירוש "קדושים" בכל מקום נאמר על פרישות, לפיכך פירושו הוו פרושין, שכל קדוש פורש עצמו מדבר שאינו ראוי, כמו שיתבאר (אות ג):

שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה וכו'. ונראה הטעם, שאחר ששם קדושה נאמר על פרישה מן עניני הגוף ותאותיו, יותר ראוי על גדר ערוה, שהם תאות הגוף ביותר, ולכך מי שהוא נוטה אחר זנות יאמר על זה שהוא מעשה בהמה, כמו שפירש רש"י בפרשת נשא (במדבר ה, טו) אצל קמח שעורים, לפי שהזנות ענין גופני, וזה ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר. ולכך, מי שפורש מן הערוה הוא פורש מתאות הגוף החומרי, ולפיכך נקרא 'קדוש', רוצה לומר פרוש מעניני עולם הזה, שהוא גוף:

הוו פרושים מן העריות. אף על גב שלא נזכר בפרשה הזאת (פסוקים א-כב) העריות, המקרא מחובר למה שלמעלה בסוף פרשת אחרי מות (לעיל פרק יח), שנכתבו העריות. אף על גב דרש"י פירש "דבר אל כל עדת" 'מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל', ואם כן קאי "דבר אל כל עדת וגו'" על פרשה זאת, לא על פרשה שלפניה, יש לפרש דודאי לפרישות עריות צריך גם כן שלא יבטל הקדושה – אם לא יפרוש גם כן מן שאר עבירות, ולכך פירוש הכתוב "קדושים תהיו" דהיינו שתהיו פרושים מן הערוה וגם תהיו פרושים מן העבירות הכתובים בפרשה הזאת, ואז תהיו קדושים לגמרי. והיינו שאמר רש"י 'הוו פרושים מן העריות ומן העבירה', והכתוב מחובר למעלה ולמטה. ומכל מקום, עיקר הקדושה אינה נאמרה רק על פרישות הערוה, אלא שאם אינו פרוש מן שאר עבירות – הוא מבטל קדושת העריות. ולכך צריך שיהיה עם זה פרישות שאר עבירות. וכבר כתבנו זה בפרשת משפטים: