גור אריה על ויקרא · פרק 25 · פסוק 16

תרבה מקנתו תמכרנו ביוקר תמעט מקנתו תמעיט בדמיה. פירוש האי "תרבה מקנתו" אין רוצה לומר שהוא מרבה בקנין, אלא שמוכר אותה ביוקר. ומה ששינה הלשון לומר 'תמכרנה ביוקר', ואחר כך כתב 'תמעיט בדמיה', כדי לפרש שהאי "תרבה" קאי אמוכר, לא כמו "תמעיט", דודאי "תמעיט" קאי על הלוקח, דכתיב אחריו "כי מספר שני תבואות מוכר לך", מכל מקום "תרבה מקנתו" קאי אמוכר. שפירוש הכתוב כך, שהזהיר הכתוב למעלה למוכר "לא תונו" (פסוק יד) ולא ימכור ביוקר, ועליו יאמר הכתוב "לפי רוב השנים", שאם הרבה שנים עד היובל ימכור ביוקר. וכן הזהיר הכתוב את הלוקח "לא תונו", שלא ימעיט בדמים, ויאמר שאם מעט שנים עד היובל ימעיט בדמים. אבל ב' הכתובים למוכר או שניהם ללוקח – לא צריך. ועוד, שהוא בכלל "לפי רוב השנים תרבה מקנתו", אם כן בלשון זה כבר כתב שאם יש הרבה שנים עד היובל ימכור ביוקר, ואם אין כל כך הרבה שנים לא ימכור ביוקר, ולמה צריך למכתב "ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו", אלא "תרבה מקנתו" איירי במוכר, "תמעיט מקנתו" איירי בלוקח. והא דלא פירש 'תקחנו בזול', שאין זה ברשות הלוקח שיקח אותה בזול, אבל הוא ממעט בדמים, דהיינו שאין פוסק על השדה הרבה מעות, וזהו 'תמעיט בדמיה'. אבל מכירה שייך כאשר המוכר פוסק דמים על השדה אף על גב שלא נמכר השדה, אבל לא יבא לשון 'לקיחה' על פיסוק דמים, רק על גמר הענין, וזה ידוע: