גור אריה על ויקרא · פרק 20 · פסוק 9

לרבות לאחר מיתה. דאם לא כן, הרי כבר כתיב "כי איש אשר יקלל אביו ואמו". וזהו דוקא אליבא דרבי יונתן (סנהדרין פה ע"ב), דסבירא ליה דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד עד שיפרוט כדרך שפרט בכלאים, פירוש הכתוב שאמר "כי יקלל את אביו ואת אמו" משמע בין שיקלל אביו ואמו כאחד, ומשמע שיקלל כל אחד ואחד בפני עצמו, עד שיפרש לך הכתוב "יחדיו", כמו שפירש בכלאים "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כב, י), שם משמע שניהם כאחד, ולפיכך לא הוצרך קרא "אביו ואמו קלל", ואתא קרא לרבות לאחר מיתה. אבל לרבי הושעיא דסבירא ליה דמשמע שניהם כאחד דוקא, והוה אמינא מה שכתוב "אשר יקלל אביו ואמו" רוצה לומר שניהם כאחד אז הוא חייב, אבל אם קלל אביו בלבד או אמו בלבד לא יהא חייב, צריך קרא "אביו ואמו קילל", דסמך "קילל" אל "אמו" ללמדך דאף אם לא קלל אלא אמו בלבד חייב. ולמעלה (ריש הפסוק) סמך "קילל" אל "אביו" ללמדך אף אם לא קילל אלא אביו חייב (רש"י סנהדרין פה ע"ב). ולדידיה לאחר מיתה יליף ליה מקרא אחריני, דכתיב (שמות כא, יז) "ומקלל אביו ואמו מות יומת", ללמדך דחייב אף לאחר מיתה:

לרבות לאחר מיתה. דהוה אמינא כיון דהמכה אביו ואמו חייב (שמות כא, טו), ומקלל אביו ואמו חייב, מה מכה דוקא מחיים, דהא אינו חייב על מכה אביו ואמו אלא אם עשה בו חבורה, כדפירש רש"י בפרשת אמור (להלן כד, כא) מהיקשיא ד"מכה אדם יומת ומכה בהמה ישלמנה", ולא שייך חבורה אלא מחיים, והוה אמינא אף מקלל דוקא מחיים ולא לאחר מיתה, קא משמע לן. ולפיכך גבי מקלל אחד מישראל, אי לאו דכתיב (לעיל יט, יד) "חרש" לפטור מקלל המת (רש"י שם), הוה אמינא דבכל ענין חייבה תורה, רק באביו ואמו הוה אמינא לפטור משום דהקיש אותו למכה אביו. ולעיל (פי"ט אות כט) פירשנו אחרת, עיין שם:

ולמדנו מאוב וידעוני וכו'. עיין בפרשת משפטים אצל "מקלל אביו ואמו" (שמות כא, יז) שם נתבאר (אות נב) מאי לשון "דמיו" אל סקילה: