גור אריה על ויקרא · פרק 1 · פסוק 10

וי"ו מוסיף על ענין ראשון. שגם עולת צאן צריך סמיכה וניתוח, וכל הדברים האמורים למעלה:

למה הפסיק. אף על גב שבלאו הכי צריך ליתן טעם זה, כמו שכתב רש"י בתחלת הפרשה (פסוק א), הכי פירושו, בשלמא אי לא ילפינן תחתון מעליון, לכך צריך הפסק בין פרשה לפרשה כדי להתבונן בהבדלת הפרשיות, שזה החילוק יש בפרשה הזאת מה שאין כן למעלה, אבל אחר שהוא מוסיף על ענין ראשון, אם כן הוי כמו פרשה אחת, ואין הבדל דין בין פרשה לפרשה, אם כן למה הפסיק, ותירץ דאפילו הכי צריך להתבונן בין פרשה לפרשה – במאי פרשה ראשונה מדברת, ובמאי פרשה שניה מדברת (כ"ה ברא"ם):

הרי אלו שלשה מעוטין. דאין למעט רובע ונרבע, דכבר מיעט אותו הכתוב בעולת בקר (רש"י פסוק ב), וילפינן עולת צאן מיניה:

לחולה ולזקן. אבל אין לומר למעט רובע ונרבע, דכבר מיעט הכתוב אצל בקר (רש"י פסוק ב), וילפינן תחתון מעליון. ומפרש במסכת בכורות (מא.) דלא מצי למכתב חד מנייהו ולמילף אינך מיניה, דאי כתב חולה, הווה אמינא דלאו אורחיה, אבל זקן דאורחיה הווה אמינא דלא. ומהני תרתי לא אתי מזוהם, דהווה אמינא דוקא הני דכחישי, ומזוהם לא כחיש, ואי כתב מזוהם, הווה אמינא דוקא מזוהם דמאוס, אבל הנהו לא מאיסי, קא משמע לן: