גור אריה על ויקרא · פרק 15 · פסוק 12

כדאיתא בתורת כהנים. וכך איתא התם; יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהא מטמא, וקאמר שם דליכא למילף מקל וחומר ממת דחמור, אפילו הכי אינו מטמא כלי חרס מגבו, זב הקל אינו דין שלא יטמא כלי חרס מגבו, דאיכא למפרך, מה למת שאינו עושה משכב ומושב, תאמר בזב שעושה משכב ומושב, תלמוד לומר "אשר יגע בו", ולהלן אומר (לעיל ו, כא) "אשר תבשל בו", מה להלן "בו" האמור שם מאוירו, אף "בו" האמור כאן מאוירו. ו'מאחר דלמדנו שאינו מטמא אלא מאוירו, מה תלמוד לומר "אשר יגע"', פירוש, דהא כלי חרס נטמא מאוירו אף על גב דלא נגע, ואין לומר דקרא בא למימר דבעי אויר ונגיעה גם כן, שיגע בתוכו, דזה אינו, דכיון דילפינן בגזירה שוה – לא בעי רק אויר, דהא "אשר תבשל בו" דכתיב בקרא לא איירי רק באוירו שנתבשל בתוכו, ואם כן "אשר יגע בו" גם כן באויר בלחוד איירי, ואם כן "אשר יגע" למה לי, אלא 'איזה מגע שהוא ככולו, הוי אומר זה הסיט', שאם הסיט הכלי, אף על גב שלא נגע בתוכו, הוי כאילו נגע בתוכו, משום דהוי נוגע בכולו נחשב. והא דאפיק הסיט בלשון 'נגע', לומר דהסיט כמגע, מה מגע בידיו שהוא מאבראי, ולאפוקי בית הסתרים דלא, הכי נמי אם היה קנה בבית הסתרים של זב והסיט בו הכלי, מגע של בית הסתרים הוא, ואינו מטמא (נידה ריש מג.):