גור אריה על ויקרא · פרק 24 · פסוק 20

לכך כתב לשון נתינה. שהרי שני בלישנא, דלעיל כתב (ר' פסוק יט) "כאשר עשה כן יעשה בו", וכאן כתב "כאשר יתן מום בעמיתו כן ינתן בו", לדרוש דבר הניתן מיד ליד (כתובות סוף לב ע"ב). ואם תאמר, למה לא כתבה התורה ישלם לו ידו או מומו בפירוש, ואין זה קשיא, שאם כתב כך הייתי אומר כמו שאם הרג בהמתו ושלם לו – פטור, ושוב אין לו עליו עונש, והוה אמינא שאם שלם עליו דמי ידו – פטור מכל וכל, ואין הדבר כן, שאף על פי ששלם לו דמי חבלה שלו, אינו נפטר הימנו, ויבקש ממנו מחילה וימחול לו, כדאיתא בפרק החובל (ב"ק צב.), לכן אמרה תורה שהעונש הוא עליו לקטוע ידו אם היה אפשר, אלא אי אפשר, כדאמרינן בהחובל (ב"ק פד.) שלפעמים מי שהוא סומא וסימא את עין חבירו – היאך אני קורא בו "כאשר עשה כן יעשה בו", והתורה אמרה (פסוק כב) "משפט אחד יהיה לכם", השוה לכולכם. ואף על גב דבגמרא דחה ראיה זאת, היינו שאין ללמוד מזה עיקר הדין, שמא היכי דאפשר – אפשר, והיכי דלא אפשר – לא אפשר, אבל לפי האמת דילפינן מן הכתוב דהוי ממון, כתב לך בתורה שודאי עונשו לעשות לו כמו שעשה, רק שאין לעשות מטעם המפורש, דמי שהוא סומא וסימא היאך אני קורא "משפט אחד יהיה לכם", ועל כרחך צריך לקבל דמים, שהשווה התורה המדה: