גור אריה על ויקרא · פרק 25 · פסוק 10

כמדייר כו'. פירוש, שהוא ברשותו לדור בכל אילן שירצה:

שהשדות חוזרין לבעלים. ולא כמשמעות הכתוב שהאדם ישוב אל האחוזה, דלא יתכן לומר כך, שהרי מתחלה השדה יצא מרשות המוכר, ועכשיו חוזרת השדה לבעלים, (אלא) [ולא] שהאיש ישוב אל השדה (כ"ה ברא"ם):

לרבות את הנרצע. בפרק קמא דקדושין (טו.) קאמר שם דהאי קרא על כרחך בנרצע איירי, דאף על גב דלא עבר שש משנרצע, אפילו הכי היובל מוציאו, דלא נוכל למילף מן "ועבדו לעולם" דכתיב בפרשת משפטים (שמות כא, ו), דשמא קרא הוא כמשמעו, דיעבוד לעולם, ולפיכך צריך למילף מהאי קרא (קדושין סוף טו.). ואין לומר דהאי קרא "ואיש אל משפחתו תשובו" אתא היכי דלא נרצע, דזה אינו, דאם מכרו בית דין בגניבתו – כבר כתיב קרא (פסוק מא) "ושב אל משפחתו". ואי מוכר עצמו, הרי כבר נאמר (פסוק מ) "עד שנת היובל יעבוד עמך", אם כן על כרחך האי קרא לנרצע אתא. והא דלא אמר איפכא, דהאי קרא "ואיש אל משפחתו תשובו" למכרוהו בית דין אתא, וקרא "ושב אל משפחתו" לנרצע אתא, דכיון דכתיב "ואיש אל משפחתו תשובו", איזה דבר נוהג באיש ולא באשה, הוי אומר זה רציעה, שאינו נוהג באשה אלא באיש, כדילפינן (קדושין ריש טו.) "ורצע אדוניו את אזנו" (שמות כא, ו), 'ולא אזנה', אליבא דרבי אליעזר, ואליבא דתנא קמא דרש מן "אמר יאמר העבד" (שם שם ה), ולא אמה. אף על גב דמכורוהו בגניבתו לא שייך באשה גם כן, דאין אשה נמכרת בגניבתה (סוטה כג ע"ב), מכל מקום שם מכירה שייך באשה, אבל שם רציעה לא שייך כלל באשה:
ושם (קדושין טו.) עביד צריכתא דצריך למכתב נרצע וצריך גם כן למכתב מכרוהו בית דין, דאי כתב רחמנא נרצע, הוה אמינא נרצע דיוצא (בשש) [ביובל] משום דכבר עבר שש שנים קודם רציעה, אבל מכרוהו בית דין, דלא עובד עדיין שש כשפוגע היובל, לא יצא, קא משמע לן. ואי כתב רחמנא מכרוהו בית דין, הוה אמינא מכרוהו בית דין משום דלא מטי זימניה לצאת, אבל נרצע דכבר הגיע זמנו לצאת ולא יצא, הוה אמינא נקנסיה, קא משמע לן. ואיצטריך למכתב "ועבדו לעולם" (שמות כא, ו), דאי כתב "ושבתם איש אל אחוזתו" הוה אמינא הני מילי היכי דלא עבר שש שנים אחר הרציעה, אבל אם עבר שש שנים אחר הרציעה, לא יהא סופו חמור מתחלתו, דמתחלתו יוצא גם כן בשש (שם שם ב), קא משמע לן "ועבדו לעולם". ואי כתב "ועבדו לעולם", הוה אמינא כמשמעו, לכך צריך למכתב "ושבתם איש אל אחוזתו":