לא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו. ותירץ הרמב"ן, מפני שנאמר במזבח (שמות מ, י) "והיה המזבח קדש קדשים", מזה למדנו שצריך קידוש והזאה יתירה משאר כלים. ונראה לי, מפני שלא היה המזבח כשאר כלים דמשכן, לפי שהיה ממלא את חללו עפר (רש"י שמות כ, כא), והמשיחה לא היתה רק לנחושת לבד, אבל מה שהיה ממלאים חללו עפר – לא היה לזה משיחה, לכך היה מזה על המזבח במקום שהיו שם מקריבים, אחר שהיה מלא מן העפר. ומשיחה היה צריך, לפי שלא היה גרע משאר כלים, נמצא כי הזאה היתה על גביו במקום שהיה מלא אדמה, ולא שייך שם משיחה, כי המשיחה לא היה רק לכלי בעצמו. ומה שהיה מזה שבע פעמים (ו)עליו – הוא משיחתו:
אי נמי, מדכתיב (שמות כט, לו) "וחיטאת על המזבח", וחטוי זה הוא על ידי הזאה, כמו שנקרא "מי חטאת" (במדבר ח, ז) שמזין על טמאי מתים (רש"י שם), והכי נמי היה מזה עליו משמן המשחה. וכן מוכח, דאי כפירוש רש"י (שמות כט, לו) שפירש "וחיטאת" הוא מתנת דמים, וכי יתן דמים ואחר כך ימשח אותו בשמן המשחה, אלא פירוש "וחיטאת" הוא זריקת שמן המשחה, ואחר כך משחו, כדכתיב כאן "ויז על המזבח וימשח אותו", וזה נראה לי פשוט:
אי נמי, מדכתיב (שמות כט, לו) "וחיטאת על המזבח", וחטוי זה הוא על ידי הזאה, כמו שנקרא "מי חטאת" (במדבר ח, ז) שמזין על טמאי מתים (רש"י שם), והכי נמי היה מזה עליו משמן המשחה. וכן מוכח, דאי כפירוש רש"י (שמות כט, לו) שפירש "וחיטאת" הוא מתנת דמים, וכי יתן דמים ואחר כך ימשח אותו בשמן המשחה, אלא פירוש "וחיטאת" הוא זריקת שמן המשחה, ואחר כך משחו, כדכתיב כאן "ויז על המזבח וימשח אותו", וזה נראה לי פשוט: