גור אריה על ויקרא · פרק 2 · פסוק 2

ממקום שרגלי הזר עומדות. ו"משם" קאי על מקום הבעל [המנחה] שהביא שם המנחה, וסלקא דעתך כיון [שמנחה קודשי קדשים], ועולה קודשי קדשים, מה עולה טעונה צפון (פסוק יא), אף מנחה טעונה צפון, קא משמע לן שהיא כשירה בכל מקום בעזרה:

אחת עשרה וכו'. פירוש, שמן פתח העזרה היה דריסת רגלי ישראל אחת עשר אמה (יומא טז ע"ב), ודריסת רגלי הכהנים אחת עשר אמה עד המזבח (שם):

וזהו קומץ במשמע לשון העברית. כי בשאר הלשונות יקרא 'קומץ' מה שהוא בתוך ד' אצבעות, אבל בלשון העברי נקרא 'קומץ' מה שהוא בתוך ג' אצבעות, לפי שהאצבע הסמוכה אל האצבע הקטנה נקרא בלשון עברי 'קמיצה', ולפיכך בלשון עברי נקרא "קומץ" מה שהוא בתוך ג' אצבעות עד אצבע של קמיצה:

אף הלבונה בהקטרה. כי "והקטיר" הכתוב קאי על הלבונה, דאין לפרש 'מלא קמצו מסלתה ומשמנה לבד הלבונה', דזה פשיטא, כיון דכתיב "מלא קמצו מסלתה ומשמנה", וילפינן (תו"כ כאן) שאם עלה בידו גרגיר וכו', אם כן "על כל לבונתה" למה לי, אלא רוצה לומר לבד הלבונה יקטיר, שגם הלבונה יקטיר. ולא יקשה לך כי יש אתנחתא תחת "כל לבונתה", שכך אמרנו לכך כתב כאן "על כל לבונתה" כדי שיסמוך אחריו "והקטיר", שיהיה קאי גם כן על הלבונה שהיא גם כן בהקטרה. ולפיכך כתב רש"י אחריו "מלא קמצו" והפך הפירוש, כלומר – למה פירשנו "על כל הלבונה והקטיר", ולא פירשנו כמשמעו, משום דאם ללמוד 'לבד כל הלבונה' שיהיה הקומץ בלא הלבונה, [זה אינו], דזה מקרא מלא "מסלתה ומשמנה", וילפינן שאם קמץ [ועלה בידו] וכו", אלא כמו שפירשנו:

או קורט לבונה. מפרש בפרק קמא דמנחות (יא.) דלא זו אף זו קתני, דאי תנא מלח הווה אמינא דווקא מלח דלא אקבע ליה מקום בהדיא, שאין המלח נתון במנחה אלא בראש המזבח, אבל לבונה, שבתחלת המנחה צריך להביא גם כן לבונה עמה (פסוק א), הווה אמינא שאם עלה בידו קורט לבונה תתכשר, קא משמע לן: