גרסת הרמב"ן נשך ותרבית חד שוייהו רבנן ולעבור עליו בשני לאוין. ובגירסא שלנו אינו. ואם תאמר, אחר שנשך ותבית חד הוא, למה שינה הכתוב לכתוב "את כספך לא תתן לו בנשך ובתרבית לא תתן אכלך", הא "נשך" ו"תרבית" חד הוא, ותרצו בתוספות בפרק איזהו נשך (ב"מ ס ע"ב ד"ה למה) כיון דבעי לכתוב תרתי קראי לשני לאוין, דרך הכתוב לכתוב לשון משונה, שהוא נאה ביותר. ולי נראה, דאף על גב דשני לאוין, ואי אפשר למצוא תרבית בלא נשך ונשך בלא תרבית, השני לאוין משני צדדין; לאו אחד הוא מצד אשר הוא נושך את חבירו, ואסרה תורה לישך חבירו, וזהו לאו אחד. והלאו השני מצד אשר מרבה ממונו שלא כדין, וזהו טעם איסור השני. והמלוה בריבית עובר בשני לאוין; שמרבה הונו שלא כדין, ונושך חבירו. והתורה כתבה טעם הלאוין, הלאו האחד מפני שהוא נושך, והלאו השני מפני שהוא מרבה ממונו שלא כדין:
קריאה במקור
גור אריה על ויקרא · פרק 25 · פסוק 36
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Gur Aryeh, Machon Yerushalyim, 1989-1995
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001106286/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 2dd6f76eecec6a2a7f65dc47836dca557f7507d646a453e0589832c9f5655836