מעבור הארץ; יהושע · פרק 12

חטאו של עכן הוביל לבירור דרך ההנהגה של יהושע.
בעת בחירתו של יהושע, העיד עליו ה' שהוא יודע להלך לרוחו של כל אחד ואחד. ה' אמר למשה: "קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"¹(במדבר כז יח.), ומפרשים חז"ל: "שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד"²רש"י שם. יהושע אכן ידע לעשות זאת, גם עם מי שערער על מנהיגותו. עכן היה פורץ הגדר היחיד בימיו. הוא מעל בחרם שהחרים יהושע את יריחו. וכשנלכד בגורל, והוברר שבגללו נגרם אסון, הוא הצדיק את מעשהו בהתרסה כנגד דרכו של יהושע בהנהגה. אבל יהושע ידע לפנות אליו, בדרך שהביאה אותו להודות בחטאו ולקבל את ענשו.

חז"ל מתארים במדרש תנחומא את הדו-שיח בין יהושע לעכן:

כתיב, ויאמר יהושע אל עכן, בני שים נא כבוד. אמר לו עכן, בשביל דבר זה שאתה אומר אני מת? כיון שראה עכן כך, אמר בליבו עכשיו אני נלכד בגורל ואיני מאמין בו ואתחשב כזבן לפני יהושע, באותה שעה אמר עכן ליהושע למה תפיל גורלות ביני ובין בני-ביתי, אני אפיל הגורל בינך ובין פנחס, אם יעלה הגורל על שניכם אף אני מאמין... מיד נפלה מחלוקת בישראל ועמדו שבט יהודה במריבה והרגו כיתות כיתות מישראל³(מדרש תנחומא, מסעי ה.).

את המתח, שנוצר בעקבות המפלה בקרב הראשון בעי, הפנה עכן כלפי מנהיגותו של יהושע. בני יהודה, שהרגישו עצמם מתאימים להנהיג את האומה יותר מיהושע, מצאו בכך תואנה לערעור על ההנהגה הקיימת, והחטא האישי של האיש עכן הפך לסלע מחלוקת בין - שבטית.

טענותיו של עכן נגד יהושע נסתתמו בעקבות דברי יהושע לעכן, שלא יזלזל בגורל שבו תתחלק הארץ.
יהושע, שהיה בתחילת דרכו כמנהיג, היה יכול לראות בפרשה זו איום אמיתי על מנהיגותו. תגובה חריפה מצידו היתה מתקבלת בהבנה, אבל הוא באורך רוחו פנה לעכן בלשון רכה, בכבוד וכמעט בבטוי של חיבה. "בני", הוא פנה אליו, וכאילו שיתף עצמו בסיבת החטא, כאב הרואה בעצמו את סיבת כשלון בנו. "שִׂים-נָא כָבוֹד לַה'". אף אתה, הגד לי מה עשית? עמד עכן והשמיע קולו לכל העדה, והסבו כל העדה לפניו ואמר ליהושע: "אָמְנָה, אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי וָאֵרֶא בַשָּׁלָל" (ז, כ-כא). הסתכלתי מה שכתוב בתורה בענין השלל, בתורה נאמר: "וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ"⁴(דברים כ יד.), ואתה אסרת. והוסיף ואמר: "וָאֶחְמְדֵם, וָאֶקָּחֵם"; אל תאמר שהייתי זקוק לממון, שאין בשבט יהודה עשיר ממני. מהודאתו נשמע שהיה זה חטא "לשמו", שבאמצעותו רצה עכן להוכיח כי יהושע אינו מנהיג את העם על פי רוח התורה. הוא הסתמך על פסוק מפורש, כדי להוכיח שהתורה אינה סגפנית ונזירית. ושהוראתו של יהושע מתאימה לכל היותר לבית יוסף, האמור להיות "נְזִיר אֶחָיו"⁵(דברים לג טז.), אך לא לכלל ישראל. גם לשמע טענותיו הבוטות של עכן, לא יצא יהושע מגדרו. "בְּנִי", הוא פנה אליו, ובדרך של כבוד הוסיף: "שִׂים-נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן-לוֹ תוֹדָה", ובתחינה ביקש ממנו להודות שהגורל לא טעה, ולא להוציא לעז על הגורל שבו עתידה להתחלק ארץ ישראל⁶(סנהדרין מג:).

בנקודה זו נשבר עכן והודה, ובהודאתו זו הודה גם על שלושה חרמים שמעל בימי משה⁷(רד"ק יהושע ז כ.). מפתיע, שדברים אלה הביאו לכך. אדם זה, שהוציא עצמו מן הכלל ועמד בפני משפט מוות, לא יכול היה לעמוד בפני הטיעון שלא לערער על הגורל, כי ארץ-ישראל עתידה להתחלק בגורל?!

כשראה עכן שלא יהיה גיבוי ציבורי לטענותיו, הודה.
אפשר, אולי, לנסות לנתח את הדברים בדרך פשוטה: עכן העז לצאת כנגד יהושע בטענותיו המחוצפות, כי ידע שיוכל ליצור לעצמו גיבוי ציבורי של בני שבטו. בהסתמכו על הפסוק "וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ"⁸(דברים כ יד.) הוא יצר ביקורת בקרב בני יהודה, ובשם הדאגה לכלל ניסה להצדיק את נטייתו הרכושנית. אולם הוא ידע, שאם יערער על הגורל לא תהיה דרך לחלק את הארץ, ולמעשה זה לא ימצא גיבוי, כי גם אם קימות דרכים טובות ואמיתיות יותר להנהגת הציבור, שבט יהודה לא היה נותן יד לביקורת שתחליש את היסודות הצבוריים. לכן בחר להודות ולקוות שמשמעות דברי יהושע, "וְתֶן-לוֹ תוֹדָה", היא שרק זה ידרש ממנו: להודות, ותו לא.

ייתכן שמעשיו של עכן נבעו ממחשבתו, שלמציאות הכלל אין משמעות.
אבל אפשר לנסות, ולראות זאת גם במישור אחר. ישנם אנשים, הרואים את עצמם מנותקים מן הכלל, והרבה סיבות לכך. יש שגאוותם אינה מאפשרת להם לראות את עצמם כפרטים באורגן כללי, יש החוששים מהיטמעות בכלל עד כדי ביטול אישיותם הפרטית, יש החוששים מן המחויבויות שהכלל מחייב, וישנם אנשים שדרישותיהם מן הכלל הן כה גבוהות, עד שהם מתמלאים באכזבה כשהכלל לא ממלא את ציפיותיהם.

עכן, לעומתם, פשוט לא רצה להבין את ערכו של הכלל. הוא היה נהנתן, ודבר אחר לא עניין אותו. בארבעה חרמים פשט את ידו, "שלושה בימי משה ואחד בימי יהושע: חרמו של עמלק, חרמו של סיחון ועוג, חרמו של יריחו וחרמן של כנענים"⁹(ילקוט שמעוני, יהושע יח.). הוא עשה זאת בחמדה, "וָאֶחְמְדֵם", טמנם באהלו ודבר לא אירע. בתורה לא נאמר ששללו של עמלק הוחרם, אבל כל בר דעת נסלד כנראה מעצם המחשבה ליהנות מרכושו של המאוס מבין העמים, אשר זינב בנחשלינו. רק את עכן זה לא הטריד. הוא שלח ידו בחרם, וכשראה שדבר לא אירע החל לפתח לעצמו תיאוריות על לחצים חברתיים ועל מוסכמות. כשניתנה תורה הוא לא הרגיש עצמו מחוייב, וכאשר כולם ענו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", הוא הצטרף אליהם, אבל לא ראה בתורה ערך מחייב. כשהצליח גם במעל בשלל סיחון ועוג, יכול היה כבר לפתח לעצמו תאורית חיים כזו האומרת שלרשות הפרט, לאוהל, המחויבות הציבורית לא תחדור. וכשנכנסנו לארץ, מלנו את ערלתנו וגילינו את השייכות הכללית בין אישי האומה, על ידי עידון הבשר וכריתת הברית, הוא חשש כנראה להסחף ולהבלע בכלל ומשך בערלתו. אך גם לאגואיסט הגדול ביותר קשה להיות לבד, ולכן עכן ניסה לגרום גם לאחרים להתנתק מן ההרמוניה הישראלית המשפחתית. לכן הוא בא על נערה מאורסה: "אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר מספרתא מלמד שעבר עכן על חמישה חומשי תורה שנאמר חמשה "גם", ואמר רבי אילעא משום רבי יהודה מספרתא עכן מושך בערלתו היה... אמר ר' אבא בר זבדא מלמד שבעל עכן נערה מאורסה..., פשיטא!?" - אם עבר על כל החומשים מה החידוש בדבר? - "מהו דתימא כולי האי לא פקר נפשי, קמ"ל!"¹⁰(סנהדרין מד.).

כשנתפס, ניסה עכן להציג את עצמו כאידאולוג הלוחם על שלמות התורה והעם. הוא בחר להציג את עצמו כמי שלא חסר לו דבר, אך לא הסביר מה מקור עשרו. את סיבת לקיחת השלל הוא הצדיק בקנאות לרוחה של תורה, שהדריכה: "וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ", ולטענתו זו מצא אוזן קשבת אצל בני שבטו. ביניהם היו בודאי אנשים כאלה שהרגישו את החסרון ברמת ההתבטאות של הכלל, כי הרגישו בקרבם את הכח והעצמה של מלכות בית דוד אותה הם אמורים לגלות, וראו עצמם כמי שנתבעים לבטא את ערכיה. אך היו בודאי גם אחרים, שהצטרפו מסיבות פשטניות ויצריות.

בלשון החיבה שלו מוטט יהושע את תחושת הריחוק של עכן, ובדבריו על הגורל הבהיר את חשיבותו של הכלל שמתבטא באופן חלוקה זה של הארץ.
את כל הבנין הפנימי שעכן בנה לעצמו, פרץ יהושע כשפנה אליו בלשון "בְּנִי". בלשון שיש בה תחושה של קשר ושייכות, מוטט יהושע את כל הזרות שהלכה והתפתחה אצל עכן במשך השנים. אמנם בתחילה עכן ניסה עוד לערער על הגורל ולהעמיד את יהושע ככלי ריק, בטענה, שגם השנים הרבות, שבהן שימש את משה לא הועילו לו לדעת את הדין הפשוט: שרק על פי שנים עדים יומת המת¹¹(ירושלמי סנהדרין ו ג.). אך כשאמר לו יהושע "וְתֶן-לוֹ תוֹדָה" - אל תוציא לעז על הגורלות, שארץ-ישראל עתידה להתחלק בגורלות, הבין גם הוא שיש גבול עד כמה אפשר להעמיד את הערכים הלאומיים במבחן. כל עוד הדבר לא נאמר לו, יכול היה לחשוב שביכלתו ליצור לעצמו "אוטונומיה" בתוך האומה. הכלל יתפתח ויתגבש, אבל הוא יחיה את חייו ויצרף אליו "נהנתנים" נוספים. הוא גם יכול היה להאמין שדבר לא יקרה לו, שהרי עובדה: הוא חטא בעבר, ודבר לא קרה לו. חיזוק לדרכו הוא יכול היה למצוא ביאיר בן מנשה, אדם שחיבר עצמו אל הכלל וגם יצא למלחמה הראשונה בעי, אך דוקא הוא נהרג¹²(סנהדרין מד.). עכן יכול היה להסיק מכך שהאדם ביסודו של דבר הוא בודד לנפשו ולא יעזרו לו כל נסיונותיו, להתאים למגמה הכללית ולהזדהות עמה.

יהושע הסביר לעכן שטעות היא בידו, כי האדם מישראל הוא אדם ציבורי "ופלא חייו כולם אחוזים ומרוכזים בקדושת המקום של ארץ חמדה, חמדת ישראל וחמדת השי"ת שכל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה, ארץ החיים שמתיה חיים תחילה, ארץ ישראל שאך בה מופיעה הממשות השלמה של הווית העם, מלבוא חמת עד נחל מצרים הוא דאיקרי קהל"¹³לנתיבות ישראל ח"ב 'החיות הישראלית'.. חיוניותו של האדם הציבורי הישראלי קשורה, כגוף כללי אחד, בקשרי חיים עם הארץ. הארץ מהוה את המרכיב הנוסף של קומת החיים הישראלית ומופיעה בעצמת חיים שהיא גבוהה מזו של כל הופעות החיים האחרות. לכן מתיה חיים תחילה, ולכן חלוקת הארץ לשבטים אינה מוחלטת. כולה שייכת לכולם, אלא שלצורך סידורי החיים הפרקטיים היא מתחלקת. והחמדה הקיימת בישראל, גם לה ערך כללי ועליה להבנות כחמדת הפרט לערכיה הכלליים של האומה: חמדת התורה ("חמידו דאוריתא"), וחמדת הארץ.

גילוי המציאות הזאת לא הותיר לעכן מקום לחשוב, שהוא יוכל להשאיר לעצמו "אוטונומיה" ולחיות כפרט באופן מעשי. רק המוות נשאר בידיו כ"רכושו הפרטי", שהוא לא פחד מפניו, וכי "זה היה חלקו מכל עמלו", והוא נהנה מן האופוריה שליותה אותו.

נכון: אילו היה עכן רקוב בשרשו הוא היה יכול להתעקש ולטעון שאי אפשר לדון אותו על פי הגורל, ואז היה אפשר להרגו רק על פי דיני המלוכה ו"למגדר מילתא"¹⁴משפט כהן תשובה קמד ס"ק יג.. כי המלך יכול להרוג אפילו בלא ראיה ברורה או בלא התראה¹⁵(רמב"ם הל' מלכים ג י.). אבל עכן לא היה רקוב. הוא הודה, ובהודאתו תרם לאומה את הבטחון בוודאות הגורל. וגם הוא, הנהנתן הגדול, עשה זאת בגלל ערכה של ארץ-ישראל, והוסיף נופך בגילוי חמדתה. ויהושע הוא שהביאו לכך: "צפה יהושע ברוח הקדש שהיה עתיד לחלק בגורל את הארץ, אמר, אם יתקימו עתה יאמרו כל ישראל בדיני נפשות נתקימו, בדיני ממונות לא כל שכן? התחיל מפיסו בדברים".

כשראה עכן שבעקבות שיטתו שלפרט אין שייכות לכלל, הורגים בני שבטו כיתות מישראל, הודה על חטאו.
לפי התנחומא, עכן לא היה מסוגל להבין את חשיבותה של ארץ-ישראל. הוא הבין פתאום את ערכה של הנשמה הישראלית ונזכר שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. אם עד עכשיו פירש זאת על פי דרכו, כלומר שחשיבותו של היחיד גדולה כעולם מלא, עד שאין לו צורך לקשור עצמו אל הכלל, הרי כשראה שבני שבטו, הורגים בתמימותם כיתות כיתות בישראל, לא היה יכול לעמוד בעיקשותו, והודה.

חז"ל מלמדים ששורש חטאו של עכן טמון בצמצום העולמי המונע את ביטוי הצורה המלכותית.
עכן אמנם חטא והחטיא, ולא נוכל למצוא הצדקה למעשיו. ביחוד כשרבונו של עולם בהודיעו ליהושע על החטא, השתמש בביטויים חריפים: "חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן-הַחֵרֶם, וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהושע ז, יא), וחז"ל מגדילים את החטא ומוצאים לעכן מעשים קודמים מכוערים לא פחות. עם זאת, חז"ל מוצאים צורך ללמד, כי המעל והמשבר שאירע באומה בעקבותיו, הם בעלי שורשים עמוקים הנובעים מעצם הצמצום העולמי, שאינו יכול לבטא את הערכים הישראליים כל עוד לא נשכלל, נתקן ונעלה אותו. וכך כותבים חז"ל בעניין לידתם של פרץ וזרח, בני יהודה:

כתיב וַיִּתֶּן-יָד... עַל-יָדוֹ שָׁנִי... וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ... אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי¹⁶בראשית לח כז-ל., כמה ידות כתיב כאן, רבי יודן אמר ארבעה כנגד ארבעה חרמין שהוא עתיד לפשוט ידו בהם וכו'".

התאומים פרץ וזרח הם כוחות אדירים באומה: מהאחד נולדה המלכות והאחר העמיד אנשים חשובים¹⁷(ילקוט שמעוני, שמואל א' יז.), והנה לידתם התאפשרה בעקבות סיבוכים מתמשכים: יהודה הורד מגדולתו עקב מכירת יוסף, בניו מתו בעוונם, וכלתו, שחיכתה ליבום עד בוש, הביאה אותו אליה בערמה. במסירות נפשה היא לא גילתה את חרפתו, ובגדלות רוחו הוא הודה על האמת והציל בזאת שלוש נפשות.

הלידה עצמה, גם היא היתה מסובכת. כשיצאה ידו של הראשון קשרה עליה המילדת חוט, אך הילד החזיר ידו ואחיו פָרַץ לפניו וזכה לשם "פרץ". בהושטת יד זו של זרח רואים חכמים רמז, או שורש, לשליחת ידו של בן-נכדו במעל. הושטת יד התינוק מהרחם לא היתה חטא, אבל ביטאה חיסרון. חיסרון שלא נבע מבחירה או מהחלטה, ואפילו לא מרצון שגוי או יצרי, אלא מעצם הטבע העולמי המצומצם. חוסר הרמוניה, שקיים אפילו בין תאומים. היד שנשלחה מן הבטן והקדימה את לידת אבי המלכות, קבעה שם של פורצים למשפחת המלוכה בישראל ("על יד איש בן פרצי"¹⁸פיוט 'לכה דודי' לר' שלמה אלקבץ., "גדור פירצי בבן פרצי"¹⁹פיוט 'שעה נאסר' לר' שלמה אבן גבירול. וכדו') וגלתה לנו, שקיימים כוחות באומה אשר אינם תואמים את מגמת המלכות בישראל.

בפתיחת הפרשה, מגדיר הנביא במדויק את המועל: "עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה". יש בהגדרה זו ציון לשבח לאומה, שרק איש פרטי מוגדר ומובחן עבר על החרם שהחרים יהושע, אבל גם פתח להסביר כיצד משבר כזה קרה באומה וכיצד, אחרי כל ה"טיפולים" וה"תרגילים" להוציא לפועל את אחדותנו הלאומית, נשאר כח שלא התאים עצמו למגמה הכלל ישראלית. במיקוד הבעיה, ובאבחונה כבעיה ששרשיה מוגדרים באיש מסוים הנושא על גבו בעייתיות של משפחה מסוימת, התאפשר לנו להבין שנוכל גם להתגבר עליה. ובתקומת מלכות בית דוד העתידית, ימצאו גם אנשים מסוגו של עכן את מבוקשם ואת סיפוק חמדתם²⁰ראה בבא בתרא קי. "כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות".. לכן, לאחר שהודה עכן מצא יהושע צורך לפייסו. "יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה", אמר יהושע לעכן. היום הזה בן שבט יוסף הוא המנהיג ולכן אתה עכור, אבל יש לך חלק לעולם הבא. חז"ל עצמם דורשים²¹(ויקרא רבה ט א.): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי - זה עכן, שזבח את יצרו בתודה, וְשָׂם דֶּרֶךְ - שהראה לשבים את הדרך".

בשיתוף משפחתו של עכן בעונש, נראה שיש ביטוי לערבות ההדדית ולהשפעה של מעשה היחיד על הכלל.
עונשו הקשה של עכן מוסבר מבחינה הלכתית. את המתתו בסקילה מסבירים²²(מדרש תנחומא, מסעי ה.) שהיה זה בגלל שהוא חטא בחילול שבת, שהוציא מרשות לרשות: מיריחו לאהלו, (מעשה שכל כך תואם את מהלך מחשבתו של עכן, שלא ראה הבדל בין רשות הרבים לאהלו הפרטי). ויש מסבירים²³(ילקוט שמעוני, יהושע סוף פרק ז.) שהיה זה עונש על שבא על נערה מאורסה. על ענשם של בני משפחתו חלוקות הדעות: יש אומרים שהם נהרגו על חלקם כשותפים בסוד המעל כפי שכתוב "וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ"²⁴(סנהדרין מד.), ויש אומרים שהם לא נהרגו אלא הורדו למקום ביצוע גזר הדין, כדי לרדותם. כך או כך, התיאור בדברי הנביא הוא כאילו היה כאן עונש קולקטיבי. בשלב זה, כשהיינו אמורים ללמוד את תורת הערבות ההדדית, תורת הופעת הציבור בארץ, היה מקום מדינא דמלכותא לגלות באומה, עד כדי ציור חי, שפגיעתו של היחיד בהרמוניה הלאומית פוגעת במרקם החברתי שלנו וקודם כל בחוליה הראשונית של הציבור הישראלי: המשפחה, אותה אפשר לבנות בשלוה דווקא במקומנו הטבעי.

האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו, יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעוול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו, בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל²⁵אורות, ישראל ותחיתו כו..

ובבואנו להקים את מדינתנו, היה עלינו ללמוד את הדבר.