ריב"א על התורה · בראשית · פרק 38 · פסוק 15

ויחשבה לזונה. וא"ת וצדיק כיהודה היאך בא על הזונ' וי"ל שקדש' במשכון שנתן לה החותמ' והפתילים והמטה וגם בעדים דמסתמא אדם חשוב כיהודה לא היה הולך יחידי בדרך אלא אם כן ב' נעריו עמו כדין תלמיד חכם וקדשה בפניהם. וקשי' שהרי הקדושין אינן חלין כדאמרי' מנה אין כאן משכון אין כאן ואולי נתן יותר לפרש דמשכון שמסר לה תחת הגדי לא היה רק שתרצה לביאה אך כדי שלא יעשה בעילתו בעיל' זנות קדשה אחרי כן בכסף או בשטר או בביאה לפני שני נעריו שהיו עדים כ"ש. ובכל הפי' ק' להר"ם שהרי אין קדושין תופשין בכלתו וי"ל דלמאי דמסי' בפ"ק דסוט' דאמ' יתומה אני ניח' שפי' רש"י שם וז"ל יתומה אני קדושי בנו אין קדושין כי ממאנת אני בו עכ"ל. וא"כ לא היתה כלתו. והאי תרוצא ליתא למאי דאמרי' תמר בתו של שם היתה דלדבריו תמר גדולה היתה ולא היתה יכולה למאן כמו שפרש"י בסוט' ולקמן אכתו' לשונו ואם כן לדידי' הדרא קושי' הר"ם לדוכתיה וי"מ דלדידיה נמי ניחא דכי היכי דעתה לאחר מתן תורה איכ' נדה שהיא אחד מן העריות וכל חייבי לאוין דתפסי בהו קדושי הכא נמי אפשר דקודם מתן תורה שהיו ישראל בני נח איכא עריות דתפשי בהו קדושי ותדע דאם לא כן קדושי יעקב ברחל וכן קדושי עמרם ביוכבד דודתו לא היו קדושין דשתי אחיות ודודתו עריות הם. וי"מ שלא היה כלתו משום שנבעלה שלא כדרכה ואמרי' בפרק ד' מיתות בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. וקשי' דעד כאן לא פליגי אלא באחר אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעולת בעל אפי' שלא כדרכה כמו שפרש"י: