ואחזי בה. מלמד שחגרה מתניה כזכר כבכי המטפחת משמשים בה לבד לכסוי הראש גם לחגורה, כמבואר בסוף מגילה ל"ב א' בתוס', ויען כי לא יתכן לפרש כאן שצוה עליה להסיר מטפחת הראש ותלך בראש מגולה, כי הלא איסור ממש יש בזה לצאת בראש פרוע, לבד שאין זה מדרך הצניעות, לכן מפרש שחגרה מתניה במטפחת כזכר, לסימן שהיא אשת חיל, שכן כתוב במעלות האשת חיל (משלי ל') חגרה בעוז מתניה, ויתכן שלכן עשתה רות כן כדי להפיק רצון ממנו, כמו שעשתה עוד דברים לתכלית זו, כמש"כ ורחצת וסכת וגו'. . (שם)
וימד שש שעורים וגו׳. דרש בר קפרא, וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש שעורין כגכך הוא הלשון בגמרא סנהדרין צ"ג א', ובמ"ר הלשון וכי דרכו של מלך לישא לו אשה בשש שעורין, ואינו מבואר, וכנראה ט"ס הוא, וכדי להשוות עם לשון הגמרא נראה דצ"ל לישא משא שש שעורין, ולישא משא הוא מלשון וענין וישא משאות מאת פניו (פ' מקץ) ור"ל מתנות, והיינו כלשון וענין שבגמרא. , [ואם תאמר הני שש שעורין – ששה סאין הם כדר"ל וקיצור לשון הוא, כאשר כן מצינו כמה מקראות קצרים במקרא כמו שהארכנו להביא דוגמאות רבות לזה בתורה תמימה פ' וירא בפסוק ויהי כאשר התעו אותי אלהים יעו"ש. , והא כתיב וישת עליה] וכי דרכה של אשה לישא שש סאין [אלא רמז רמז לה] שעתידים לעמוד ממנה ששה צדיקים ולכל אחד ואחד בהם ששה מדות כהדריש שתי פעמים שש, ששה צדיקים ושש מדות, ע"פ כפול לשון שש שעורים שבפסוק זה ובפסוק י"ז. , ואלו הן, דוד, חזקיהו, יאשיהו, חנניה, מישאל ועזריה, דניאל ומלך המשיח כוחנניה מישאל ועזריה חשיב בחד, משום שמעלתן שוה, כבסמוך. , בדוד הוא אומר (שמואל א ט״ז:י״ח) יודע נגן בכנור וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה׳ עמו, בחזקיה כתיב (ישעיהו ט׳:ו׳) למרבה המשרה ולשלום אין קץ, פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום, ביאשיהו כתיב (ירמיהו י״ז:ח׳) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו, בחנניה מישאל ועזריה כתיב (דניאל א׳:ד׳) ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה וגו׳ כזוסוף הפסוק ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים. בדניאל כתיב (שם ה׳) כל קבל די רוח יתירא ביה כחוהמשך הפסוק ומנדע ושכלתנו מפשר חלמין ואחוית אחידן ומשרא קטרין. , במלך המשיח כתיב (ישעיהו י״א:ב׳) ונחה עליו רוח ה׳ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת יראת ה׳ כטועיין בסוגיית הגמרא בסנהדרין צ"ג א' וב' קצת שינוי גירסא בענין אגדה זו. . (שם)
ויבא העיר. והלא היה צריך לומר ותבא העיר, אלא מלמד שהיה מהלך עמה עד שהגיעה לפתח העיר כדי שלא יפגעו בה אחד מן הבחורים כטעיין לעיל במ"ר עה"פ וישכב בקצה הערמה. . (שם)