על הגאלה ועל התמורה. גאולה זו מכירה, כמש"נ (פ׳ בחקתי) לא יגאל, תמורה – זו חליפין – כמש"נ (שם) לא יחליפנו ולא ימיר אותו טר"ל גאולה זו מכירה שמכר לו מכירה גמורה בדמים ולא קיבל מעות, ובאים הם לקיים דבר מכירתן ע"י קנין, ועל התמורה זו חליפין שמחליף חפץ זה בחפץ שכנגדו. . (ב"מ מ"ז א׳)
שלף איש נעלו. נעלו של מי – של בועז, שכן דרך הלוקח להיות נותן ערבון יאר"ל מכיון שכן דרך הקנינים שהקונה נותן להמוכר ערבון לכן גם בחליפין אימר הקונה קנה זה חלף הקרקע או המטלטלין שמכרת או שנתת לי [ואין נוהגין שיאמר הקונה משום דמסתמא אדעתא דהכי נותן לו], וכיון שמשך הקונה את הכלי נקנה הקרקע או המטלטלין ללוקח או למקבל מתנה בכל מקום שהוא, ואע"פ שלא החזיק ולא נתן כסף ושטר, ואפי' לא משך, וזה הוא הנקרא קנין חליפין. . (מ"ר)
ונתן לרעהו. מי נתן למי – בועז נתן לגואל יגכמש"כ לעיל אות י"א, ועל יסוד הדינים שבפסוק זה, כפי שהעתקנו, נוהגים לכתוב בסוף השטר וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא ביה, והלשון במנא, בא לאפוקי פירות, דכשר – לאפוקי איסורי הנאה, למקניא – כלומר בכליו של קונה, ביה לאפוקי מטבע, ויש מן הראשונים שכתבו שאם לא כתבו כן בשטר אין מוציאין ממון באותו שטר. ועיין מכל דינים אלו שבפסוק זה בחו"מ סי' קצ"ה. . (שם מ"ג א׳)