החשיתי, אחריש. חשה מציין השתיקה הפך דבור, ומחריש מציין השתיקה שהיא הפך התשובה, המחריש היה לו להשיב ולענות, והמחשה היה לו לדבר, עת לחשות ועת לדבר, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים תמיד לא יחשו, ויחרישו העם ולא ענו אותו דבר, פעל חשה נמצא גם על עזיבת המעשה, ואתם מחשים, הפך חיש שמורה על הזריזות, ומענין זה בא גם על עזיבת הדבור, או הסער, ויחשו גליהם וחרש מענין חרש אזנים, עושה א"ע כאילו לא שומע, יאמר הלא מעולם לא החשיתי אף בדבר שאין נוגע לכבודי, ואיך עתה אחריש ? ויותר מזה כי אתאפק בכל כחי על השתיקה, ועמ"ש בפי' תהלות (לח א') :
קריאה במקור
מלבי"ם באור המילות על ישעיהו · פרק 42 · פסוק 14
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
אשם ואשאף. אשם שרשו נשם, הוראתו הוצאת נשימת האויר לחוץ, ונשמת מי יצאה ממך (איוב כ״ו:ד׳) ונשלמה הנו"ן בדגש, ואשאף, היא שאיפת האויר לפנים באות נפשה שאפה רוח (ירמיהו ב׳:כ״ד) :
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- On Your Way
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- http://mobile.tora.ws/
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 516a3ea9f1df32d7b4677843e084d8591d28a5ec0d2c60517358c8c228c1e9b4