מלבי"ם על איוב · פרק 18 · פסוק 1

בראשית דבריו, התקצף על דברי איוב, אשר גילה דעתו שאינו מאמין, או שמסופק, בהשארת הנפש אחר המוות, שאם כן מותר האדם מן הבהמה אין, אחר שכמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ולמה ברא ה' את האדם בצלמו, וייפח באפיו נשמת חיים יודעת ומשכלת? והצורה האנושית היא לפי זה לבטלה, והוא באדם אך לרעתו למען יבין כי אחריתו עדי אובד. ואחר שראינו שה' נטע בקרבו כוחות רוחנית יקרות, שאין כדמותם בנפש יתר הבעלי-חיים, מבואר שהוא הוא עיקר האדם, ושהנפש לא תאבד עם הגוף הבהמי, רק תחיה חיי נצח לעד.

ועל־פי זה חידש גם-כן שיטתו על שאלת הצלחת הרשעים, שלדעתו עיקר ההצלחה הוא במה שהוא אדם, שהיא הצלחת הנפש, שבה ועל-ידה הוא נבדל מן הבהמה, לא הצלחת הגוף, שגוף האדם הוא דומה כגוף הבעלי-חיים, ואם-כן, ההצלחה שהרשע מצליח בעולם הזה, בקניינים שהם רק לתענוג הגוף, אינה הצלחה אמיתית, ועל־פי זה ביאר, שהרשע, עונשו הוא שלא יישאר לו שארית וקיום האישיי, כי נפשו הרוחנית תיכרת ותלך לאבדון, ולא תאיר באור החיים בנעימות הנצחית, ולא שארית המיניי, כי גם בניו ייכרתו וגם שמו וזכרו ייכרת מן הארץ, והוא העונש היותר נורא ומבהיל, ולעומת זה, הצדיק לו שם ושארית בעולם הזה ואחרית במותו, כי נשמתו תחיה בנעימות נצח, ושם תבוא על שכרה, תחת הייסורים אשר סבלה בעולם הזה.

ובזה משלים דעתו שהניח בסיבת ייסורי הצדיקים, שהם על-דרך התמורה, שעל-זה הרבה איוב להשיב ולסתור, וכל תשובותיו ייכונו רק כפי מה שחשבנו, שהתמורה הוא בעולם הזה, שיגמלהו טוב בעולם הזה תחת הרע אשר סבל, לא כן אם יגמלהו תחתיו גמול נצחי רוחני אל נפשו הנצחיית, שייתן לו נעימות נצח תחת ייסורי שעה, ומשפטי ה' יצדקו יחדיו, וסרו כל תשובות איוב, כלו בעשן כלו.