מלבי"ם על איוב · פרק 20 · פסוק 1

המתווכח הנעמתי עזב עתה את שיטתו הפילוסופית אשר הציע במענהו הקודם להשיב על שאלת צדיק ורע לו על פיח דרך הפילוסופיא, שיש הבדל בין ידיעת הדברים כפי מה שהם בעצמם ובין הכרת החוש אשר ממנו לידיעת האדם תוצאות, שהוא לא יחוש רק חיצוני הדברים, ואי אפשר לו לשפוט על אמיתת הדברים. ובשיטה זו היה יכו להשיב גם השאלה השניה של רשע וטוב לו, שאין איתנו יודע מה הטוב והרע לפי הדברים בעצמותם, ולפי הנפש הרוחניית וכדומה. אבל יען שאיוב לעג על שיטתו לעג הרבה, ושיטה זו לא תמצא חן רק לעוסקים בתבונה ובעומק העיון, עזב עתה דרך זה, והתנצל בדבריו כי לא השיב עתה כפי שיטה זאת מפני שידע שאיוב יכלים אותו ויתלוצץ מדבריו.

ולכן השיב, שהגם שבדור הזה נמצא רשעים מצליחים, הלא בימי קדם היו נבזים ושפלים ונרדפים, וגם עתה נכונו להם שפטים, כי ימותו במיתה משונה זרה, ויכלה הונם ורכושם על־ידי העשוקים אשר עשקום, וגדולתם היא סיבה שתגדל מפלתם, כמי שנופל ממקום גבוה, אשר תישבר מפרקתו ויאבד לנצח, ושגם בחייו אין לו הנאה מעושרו, על־ידי שלא ישליטנו אלהים לאכול ממנו, והעשוקים אורבים תמיד לנפשו, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים.