גור אריה על בראשית · פרק 21 · פסוק 30

תהיה לי זאת. התי"ו לנקיבה נסתרה, ואינה לנוכח, שיהיה אבימלך לעדה, דאם כן הוי ליה לומר 'למען תהיה לעד' לשון זכר:

מריבים היו כו'. דאם לא כן לא שייך לומר "בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי הבאר", דשמא הבאר אינו שלו. וקשיא איך סמך אברהם על נס כזה – שיאמר שמי שיעלה המים לקראתו הבאר הוא שלו, ויראה לומר כי הבאר היה ביד אבימלך, ולא היה ספק לאברהם שאין הבאר נובע כדרך הבאר שהוא עולה ומקורו מתברך – כיון שהוא גזל, שאין ברכה בדבר הגזול, ואיך אפשר שיהיה הבאר מתברך, ובפרט הבאר – כי כל נביעת הבאר ברכה היא, ואין ברכה ביד גזלן, דכתיב (ר' ירמיה ז, יא) "יש עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו", ולפיכך אמר אברהם כל מי שיבא על הבאר ויעלה המים לקראתו – הוא שלו, כי ידע אברהם כי יחזור הבאר לברכתו הרגיל – לבאר שהוא עולה ונובע כאשר יבא אברהם – שהבאר הוא שלו – על הבאר:
והקשה הרא"ם מנא ליה לרז"ל (ב"ר נד, ה) לומר שיהיה עדות זה על ידי מעשה זה, שמא היה בירור הדבר על ידי עדים ברורים וזולת זה מן הבירור, אבל במדרש רבות (שם) גלו זה, דמאי ענין "שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה" לענין הבאר, אבל עיקר הטעם שהבירור היה על ידי הכבשים, דודאי לא היה הבאר מתברך להיות מקורו עולה בחנם, אלא כך אמר שאני ארצה להשקות צאני לצרכי – ויהיה הבאר מתברך ויהיה מקורו עולה, וכיון שרצה להשקות צאנו – היה מתברך הבאר, ולפיכך אמר "את שבע כבשות תקח מידי וכו'", כי על ידם נעשה הדבר הזה שהוא הבירור: