גור אריה על בראשית · פרק 6 · פסוק 4

שנפלו והפילו כו'. דרשו (ב"ר כו, ז) 'נפל' כמשמעו, והיו"ד ב"נפילים" דהוי למכתב 'נפלים', אלא היו"ד משמע הפלת אחרים יוצא, כמו 'מפקידים'. ומלה זאת הורכבה מלשון קל ומלשון מפעיל, ולפיכך דרשו 'שנפלו והפילו', ופירושו שהם חטאו, ובחטאם נפלו, והחטיאו את העולם – והפילם:

בימי קין ובימי דור אנוש. 'בימי קין' – שבא המבול לשטוף זרע קין, שאמר הקב"ה "שבעתיים יוקם" (לעיל ד, טו). 'ובימי דור אנוש' דכתיב (לעיל ד, כו) "אז הוחל לקרא בשם ה'" כדלעיל (גו"א ד, כד, אות כז):

אשר יבואו היו יולדות ענקים כמותם. פירוש שמלת "אשר" הוא נתינת טעם למעלה למה שאמר "הנפילים היו בארץ", וצריך לפרש דכך הוא נתינת טעם – "אשר יבואו בני האלקים אל בנות האדם" והיו יולדות ענקים כמותם, ולפיכך "הנפילים היו בארץ" – שהם ענקים:

אותם שנקבו בשמות מחויאל ומתושאל על שם אבדון. כי אין "אנשי שם" פירוש שהיו בעלי שם, דהא היו "בני נבל גם בני בלי שם", אלא פירוש "אנשי השם" אותן שנקבו בשמות למעלה (ד, יח). ומפני שהוקשה לשון "אנשי השם" דהוי למכתב 'אשר נקבו בשמות', אלא בא להגיד כי שמם מורה על עניניהם, לפיכך קרא אותם "אנשי שם"; "מתושאל" – שהותשו מן העולם, ו"מחויאל" – שנמחו מן העולם, "עירד" – שערדן מן העולם. ונראה לומר כמו שאדם חשוב נקרא 'בעל שם' (קה"ר ז, א) מפני כי מעלתו וחשיבותו מורה על מדרגתו, שהיא עצמי לו, כך אלו נקראו 'בעלי שם' שהאבוד אשר הגיע להם הוא עצמי להם, כי ראויים מצד עצמם אל האבוד, ולכך היה שמם מורה על אבוד, כי ראוי האבוד להם מצד עצמם, ומפני כי שמם העצמי מורה על האבוד – לכך נקראו "אנשי שם":