גור אריה על בראשית · פרק 12 · פסוק 2

לפי שהדרך וכו'. קשה דנראה שדברי רש"י סותרים אהדדי, שהרי לעיל (פסוק א) פירש שההליכה היא לטובתו, ושם אתה זוכה ולא כאן, וכאן פירש רש"י 'לפי שהדרך גורמת', דמשמע שהברכה לא היתה אלא להעמיד אותו שלא יתמעט מן הברכה (קושית הרא"ם), ויש מפרשים (תירוץ א' ברא"ם) שזה אשר כתב כאן הוא דברי בראשית רבה (לט, יא), והביא דברי ב"ר אף על גב שהוא חולק על פירושו – שבא לתרץ מה שכתב 'להנאתך ולטובתך' דלמה לי "לך לך", והלא בהדיא בקרא כתיב "ואעשך לגוי גדול", (שיעשו) [שיעשה] אותו לגוי גדול, ומשמע ש'כאן אי אתה זוכה', דאם לא כן למה תלה הכתוב הברכות בהליכה [ל] שם, ותירץ דאי לאו "לך לך" הווא אמינא מפני שהדרך ממעט וכו', ולא היה זה 'להנאתך ולטובתך', ולכך כתב "לך לך" שיהיה 'להנאתך ולטובתך'. ומפני שלא נרמז בפירוש הברכה בממון – כתב רש"י 'ואברכך – בממון', שסתם ברכה בממון היא. ומפני שקשה אחר ש"אברכך" הוא ברכה בפני עצמה, אם כן "והיה ברכה" גם כן ברכה בפני עצמה, ולפיכך הוצרך לתרץ 'והיה ברכה וכו". ותלה הברכה של "והיה ברכה" בהליכת הדרך, מפני שהכתוב אומר "ואברכך" דהיינו בממון, כמו סתם ברכה שהיא ברכת ממון, אמר הכתוב שכל כך תהיה מתברך שתהיה יכול לברך אחרים כשתרצה, ובכלל ברכת "ואברכך" הוא, אלא שהכתוב אמר שכל כך תהיה הברכה עד שתוכל לברך אחרים:
והשתא מקשה לפי האמת שאמר הכתוב "לך לך" – 'להנאתך ולטובתך', היאך יתפרש קרא ד"ואעשך לגוי גדול", דאין לפרש כמו ב"ר, דהא "ואברכך" דהוא בממון לא יתכן לפרש 'ושם אתה זוכה ולא כאן', דלמה לא יכול לזכות במקום אשר הוא, ואין לומר "ואעשך לגוי גדול" "ואגדלה שמך" מתפרש 'וכאן אי אתה זוכה לבנים וכדי שאודיע טבעך בעולם', "ואברכך" מתפרש 'לפי שהדרך ממעט הממון', דזה לא יתכן כלל, דכיון "ואברכך" הוא כתיב בין "ואעשך לגוי גדול" ובין "ואגדלה שמך", איך מתפרש "ואברכך" שלא יהיה ממעט ממה שהיה לו כבר, "ואעשך לגוי גדול" שלפני זה וכן "ואגדלה שמך" שאחר זה בתוספות ברכה, דמשמע דהברכה היא לטובתו, ולפיכך פירש 'דבר אחר':
אמנם כל אלו הדברים אינם צריכים, כי לא קשיא מידי, שאין דברי ב"ר סותרים לפירוש רש"י, ואף על גב דמדברי (ב"ר) [רש"י] משמע שהוא לטובתו, ובחוצה לארץ אי אתה זוכה לבנים כלל, ובודאי היה זוכה לבנים בארץ ישראל, מכל מקום הוצרך להבטיחו שלא ימעט, שהיה סובר אברהם אף על גב שיהיו לו בנים – מכל מקום יהיו לו מעט בשביל הדרך שממעט מפריה ורביה, ויסבור שיהיה לו בנים מועטים, ולפיכך הוצרך להבטיחו שלא ימעט מפריה ורביה כלל, אלא "ואעשך לגוי גדול" לגמרי. וכן משמע מתוך פירוש רש"י דקאמר 'ממעט פריה ורביה', אבל בודאי בנים יהיו לו. ולפי זה "ואעשך לגוי גדול" קאי על "לך לך", אחר שאמר שהוא להנאתו ולטובתו, אפשר שיהיה לו מעט בנים – כתב "ואעשך לגוי גדול", והשתא צריך "לך לך" וגם צריך "ואעשך" "ואגדלה שמך", דאי "לך לך" בלבד הווא אמינא אף על גב דיהיו לו בנים – יהיו לו מועטים, ולכך נאמר "ואעשך לגוי גדול", וכדי שלא תאמר דגם כאן היה זוכה לבנים, ולא היה לו הבטחה רק שלא ימעט, כתב "לך לך" ד'כאן אי אתה זוכה':
ומה שהוצרך לומר 'בשביל שהדרך ממעט פריה ורביה', ולא אמר כי לכך ברכו "ואעשך לגוי גדול" כי 'כאן אי אתה זוכה לבנים' ולכך אמר ואעשך שם לגוי גדול, דאין זה קשיא, ודאי שני ענינים הם; האחד שיהיו לו בנים, והשני לעשות אותו לגוי גדול, ואם בא לומר שכאן אינו זוכה לבנים לא היה לומר "ואעשך לגוי גדול", אלא 'ואתן לך בנים', ואם בא לומר טובתו שיהיה לגוי גדול, דבר זה הוא ברכה בפני עצמו, שהרי דבר זה לא תליא כלל בארץ, רק שיהיו לו בנים תולה בארץ, ולכך הוצרך לתרץ 'לפי שהדרך וכו". ועוד דעל כרחך צריך לפרש המקרא כך 'בשביל שהדרך ממעט וכו", דומיא "ואברכך" שנכתב אחריו:
ופירש אחריו מיד "ואעשך לגוי גדול", שרצה לומר דהוי כאילו כתב למעלה מיד אצל "לך לך", שאם כך איך יפרש "לך לך" 'להנאתך ושם אתה זוכה לבנים וכאן אי אתה זוכה' – היכן כתובים בנים, ופירש אחריו "ואעשך לגוי גדול" שבו נזכר טובות הבנים והגדלת השם. ומה שאמר כי הוא ממעט השם, ולעיל כתב שהוא להודיע טבעך בעולם, תרוייהו אית ביה, כי בודאי הדרך ממעט השם כלפי אותה החשיבות שהיה במקומו, דאין אדם מכובד אלא בביתו, ומכל מקום מהני כלפי המקום שלא היה שם ולא היה ניכר כלל, והבטיחו שלא יהיה ממעט מן השם כאילו היה בביתו ובמקומו:

זה שאומרים אלקי אברהם. פירוש כי הבטיחו הקב"ה שיהיה ממנו אומה גדולה, ומאחר שתהיה ממנו אומה גדולה הקב"ה מיחד שמו עליו, דאין הקב"ה מייחד שמו רק על אבות האומה, והיינו טעמא מפני שאין הקב"ה מייחד שמו על יחיד פרטי, רק על אומה שלימה, ואותם שהם אבות האומה הקב"ה מייחד שמו עליהם, ולפיכך על האבות דווקא:

זהו שאומרים אלקי יצחק וכו'. מפני שכל אחד הוא תוספת ברכה, לכך צריך לדרוש על יצחק ועל יעקב. וראוי לך לידע שיש במדרש הזה (פסחים קיז ע"ב) עניין פנימי נסתר, כי ראוי "ואעשך לגוי גדול" לאברהם כי אליו הגדולה, והברכה היא מכח יצחק יורדת לעולם, 'הרוצה להעשיר יצפין' (ב"ב כה ע"ב), והוא ידוע למבינים. והגדלת השם הוא במדת יעקב לעשות לו שם תפארת (ראה ישעיה סג, יד), והוא ידוע, וזה "ואגדלה שמך" שאמר 'אלקי יעקב':

בך חותמין כו'. ואם תאמר מאחר שכלם אבות למה לא יחתום בכולם, ואין זה קשיא, דאין חותמין בשתים, כדאמרינן במסכת ברכות (מט.). ואם תאמר מאי שנא אברהם, נראה מפני שהבן בכח האב ואין האב בכח הבן, ולכך בחתימת אברהם יש חתימה יצחק ויעקב. ואלו דברים הם אמת למבינים, והוא דבר נעלם:

התרחק עוד וצא. כפל לשון 'התרחק וצא' מפני כי התרחק קאי על "מארצך וממולדתך", שכבר יצא משם, ועל זה שייך 'התרחק', אבל על בית אביו שייך 'צא', שלא יצא עדיין משם, ולפיכך קאמר צא והתרחק עוד מבית אביך (כ"ה ברא"ם). הקשה הרמב"ן (פסוק א) דאם כן יהיה ארץ מולדתו אור כשדים, ואברהם אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" (ראה להלן כד, ד), והעבד הלך לנחור (ולא) אל ארם נהרים (שם שם י), ונראה דחילוק יש, כי עדיין לא היה מולדתו בחרן, רק תרח בלבד, ולא נקרא זה 'מולדתו'. ועוד כי תרח כבר כתיב "ומבית אביך", לכך פירש "וממולדתך" מאור כשדים, ששם היו ישובים מולדתו. אבל כאשר אמר "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" כבר היה מולדתו בחרן, אם כן בודאי מולדתו חרן ולא אור כשדים, כיון שמשפחתו היה שם, שבאותו זמן נחור ובניו באו מאור כשדים וישבו בחרן (להלן כד-י, כד), לפיכך אי אפשר לפרש "ארצי ומולדתי" רק על חרן. ומה שפירש (רש"י להלן כד, ז) "אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי" – 'אור כשדים', ולא פירש "מארץ מולדתי" – חרן, דזה לא יתכן, כיון שהוא יתברך לקחו מארץ כשדים כדכתיב (להלן טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" אם כן איך לא יזכור התחלת הוצאה דהוא אור כשדים, אלא ודאי "מארץ מולדתי" היינו אור כשדים, שהיו יושבים שם מולדתו של אברהם כאשר לקחו משם, ולא קשיא מידי, ודברים אלו ברורים. והרא"ם תירץ דודאי כאשר היה בחרן לא נקרא 'ארץ מולדתו' חרן, רק אור כשדים, שלמה יקרא חרן ארץ מולדתו, והוא לא נולד רק באור כשדים, אבל כאשר היה בארץ כנען, כיון דאור כשדים וחרן הכל מעבר הנהר, ולפיכך מצטרף חרן לאור כשדים כאילו היה ארץ אחת, וגם חרן נקרא 'ארץ מולדתו':

לא גילה לו מיד וכו'. ובפרשת וירא אצל "קח נא בנך יחידך" (ר' להלן כב, ב) כתב 'ולמה לא גילה מיד, כדי לחבב המצוה עליו', ואצל "אל אחד ההרים" (שם) כתב ש'הקדוש ברוך הוא מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן אל הארץ אשר אראך', מדכלל ביחד "אל הארץ אשר אראך" ו"את בנך יחידך" ו"אל אחד ההרים" שמע מינה דסבירא ליה דחד טעמא הוא בכלם, ופירוש זה שכאשר אין מגלה לו מיד – הדבר חביב עליו, מפני שהוא מצטער אחר המצוה שלא ידע, ומפני כך כל דבור ודבור שהוא מקבל מן השם יתברך מקבל אותו מאהבה, ונותן לו שכר על כל דבור ודבור. וכן אצל "קח נא בנך יחידך וגומר" לא גלה לו מיד, כדי שיהיה מצטער אחר המצוה, ויקבל כל דבור ודבור באהבת המצוה. וכן "על אחד ההרים אשר אומר אליך" לא גלה מיד, כדי שלא ידע המצוה ויצטער עליה, ומפני כך יקבל הדבור באהבה, ונותן לו שכר על כל דבור ודבור. והיינו דקאמר ש'הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן וכל זה כדי להרבות שכרן', וכמו שהתבאר למעלה. ובמדרש רבה (ב"ר לט, ט) איתא התם 'אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גלה מיד, כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, הוא דעתו דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן קח נא את בנך יחידך, ולמה לא גלה מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור, דאמר רב הונא משום ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להן טעמו, וכן אל הארץ אשר אראך, על אחד ההרים, וקרא עליה הקריאה (יונה ג, ב)', עד כאן. ודעת רש"י שהכל ענין אחד הוא, וגרס 'דאמר רב הונא', שכל ענין זה – שיהיה הצדיק מצטער אחר המצוה ויעשה אותה באהבה ובזה מרבה שכרו, לכך קאמר אצל "הארץ אשר אראך" – 'לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה', שכל הדרך אשר ילך אל הארץ כנען – כל פסיעה ילך באהבה, ויתן לו שכר על כל פסיעה, ואצל "בנך יחידך" שייך לתת לו שכר על כל דבור ודבור. אבל רש"י כתב גם כן לתת לו שכר על כל דבור ודבור אצל "הארץ אשר אראך", מפני דלא קשה רק למה לא גלה מיד, ובזה שהוא נותן לו שכר על כל דבור ודבור יתורץ מה שלא גלה מיד. ובפרשת וירא גרסינן בב"ר (נה, ז) גם אצל "הארץ אשר אראך" 'לתת לו שכר על כל דבור ודבור', וזה בשביל דמייתי התם לראיה אל "בנך יחידך", דשם הטעם לתת לו שכר על כל דבור ודבור. ובשביל שרש"י (כאן ד"ה אשר אראך) הביא גם כן לראיה "בנך יחידך אשר אהבת", כתב 'לתת לו שכר על כל דבור ודבור', שזה שייך בשניהם: