גור אריה על בראשית · פרק 9 · פסוק 20

עשה עצמו חולין. דאם לא כן "ויחל" למה לי, לכתוב "ויטע כרם":

כמו איש נעמי. פירוש דאין לפרש "איש נעמי" (רות א, ג,) לשון אישות, שאם כן יהיה פירושו 'של נעמי', ואין האיש קנוי לאשה (קידושין ה ע"ב) שיאמר האיש מצטרף אל האשה, כי אשה מצטרפת אל האיש, לא האיש אל האשה, כך פירש הרא"ם. ואינו נכון, כי אף על גב שאין האיש נקנה לאשה שייך לומר 'איש של נעמי', שהיא ניקנית לו, כמו שיאמר "בעל נעמי". ועוד הרי כתיב (לעיל ג, טז) "ואל אישך תשוקתך", "מבלעדי אישך" (במדבר ה, כ), ואין חילוק בין "אישך" ובין "איש נעמי", מיהא זה יש ליישב דגם כן "אישך" כמו "בעליך". ויראה לי דרש"י סבירא ליה שאם לשון "איש" נופל על אדם שהוא זכר, אם כן לא שייך לומר "איש נעמי", שאין הזכר במה שהוא אדם זכר קניין של נעמי שיאמר "איש נעמי", ואין הזכר מצטרף אל האשה רק כשלקחה לשם אישות, ובזה מצטרף הזכר אל הנקיבה, לא מה שהוא זכר בלבד, ועל כרחך "איש נעמי" כמו 'בעל':

הביא עמו זמורות. דאם לא כן מהיכן היה ליטע כרם, אלא שהכניס עמו זמורות ויחורי תאנים. ומה שהוסיף 'ויחורי תאנים' יש מפרשים דאם לא כן קשה ההיא דלעיל שאמר ש'עשה עצמו חולין שהיה לו לעסוק בנטיעה אחרת', ודלמא לא היה לו נטיעה אחרת, אלא שהיה לו גם כן נטיעות אחרות, כגון יחורי תאנים. והקשו למה הכניס עמו אלו השנים בלבד ותו לא, ותירץ הר"ת מארולייניש בשביל שהם מתקלקלים יותר משאר נטיעות במים, ולכך הכניס עמו אלו שנים. וקשה על פירוש זה דהא נקרא "מבול" (לעיל י, ז) 'שבלה הכל' (רש"י שם), וכל הזרעים והאילנות בלו ולא נשאר אחד, שהרי הכל בלה, ולי נראה מפני שהם מאכלי אדם ביותר משאר אילנות, כדאמרינן (ראה ברכות מד.) היה אוכל בתאנים וענבים, והוא הדין אחרים שהם צריכים לעולם, כדמשמע בב"ר (לו, ג) שאף גרופית לזית הביא, ודרשו רבותינו ז"ל (שם בב"ר) מדכתיב (ר' לעיל ו, כא) "ואתה קח לך מכל מאכל ואספתו אליך", אין אדם כונס אלא אם כן צריך לו בסוף, וגם כן כאן היה כונס בשביל שיהיה צריך לו בסוף כשיצא מן התיבה: