גור אריה על בראשית · פרק 27 · פסוק 22

מדבר תחנונים. דלא שייך לומר שהיה קול יעקב משונה מן עשו, דאם כן אין לך הכרה יותר מקול, דאמרינן (חולין צו.) סומא האיך מותר באשתו, ואמרינן בטביעות עיניו דקלא, שמע מינה דקול הוא הכרה גמורה, אלא על כרחך קול יעקב ועשו שוים, דלא היה שינוי בקול שלהם:

מדבר תחנונים וכו'. ומה שלא הזכיר יצחק חזקה שאין שם שמים שגור בפיו, כי אחר שהיו שתי הוכחות שהוא עשו – דהיינו "הידים ידי עשו", ואין אדם משנה לאביו במילתא דעביד לגלויי, ויש כאן שתי הוכחות שהוא יעקב – שהקול הוא קול יעקב מדבר תחנונים, ושם שמים הוא רגיל בפיו, היה יצחק דן ההוכחות זו כנגד זו; כי ההוכחה שאין שם שמים שגור בפיו – שקול לגמרי כמילתא דעבידי לגלויא לא משקרי אינשי, ומכל שכן לאביו, דשניהם אין רגיל, אבל לפעמים נמצא, ולפיכך הם שניהם שוים. ולא היה צריך לדון רק הוכחות הקול ל"ידים ידי עשו", ולפיכך היה אומר "הקול קול יעקב" – שמדבר תחנונים, ומכל מקום "הידים ידי עשו", והידים אי אפשר לשנות כמו הקול, שאף על גב שאדם מדבר תמיד לשון קנטור – אפשר להשתנות ולדבר בלשון רכה, ולפיכך "והידים ידי עשו" אלימי ליה, ולפיכך "לא הכירו ויברכהו" (ר' פסוק כג), כי היה דן חזקה של "והידים" יותר עדיף, והשתא יתורץ הכל:

מדבר בלשון תחנונים. ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות ליצחק (קושית הרא"ם), סבור היה יצחק שיעקב כמו רש, ו"תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג), ועשו כמו עשיר, "ועשיר יענה עזות" (שם), וסימן הוא בו שיהיה גביר ואדון, ויש לברכו: