מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית. הקשה הרא"ם דאין 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' תשובה, דהא כל מסית יש לו התנצלות זה גם כן, ואפילו הכי אינו זוכה בדין, ועוד, דלא שייך 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' אלא בשליח לדבר עבירה, אבל בשאר דברים לא שייך 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', דהרי (המסית) [המוסת] הוא מוטעה, כמו שפירש רש"י "השיאני" – 'הטעני', והמוטעה הרי הוא כמו שוגג לכל דבריו, כך הקשה הרא"ם:
ותימה על דבריו, דאין זה נכון כלל לומר שיהיה (המסית) [המוסת] שוגג, שאם עבד עבודה זרה על ידי הסתה חייב מיתה ואינו מוטעה בזה, ודבר פשוט הוא. ועוד דאם האשה היתה שוגגת – למה חייבה הקב"ה באותן עונשין, והיא לא עשתה רק בשוגג, אלא מזיד הוא. ועיקר קושיא לאו קושיא, דמה שהקשה דלא יוכל להיות מפטר בכך כמו שאין המסית פטור בהך טענה, דודאי שפיר מצי למפטר בכך, ומה שאין המסית פטור משום ד'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' – דהתם אין החיוב שלו בא על שעשה המוסת העבירה – דתקשה לך 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', אלא שהסיתו לדבר עבירה, דודאי כל מילתא שעיקר חיובו בא על שעשה המוסת העבירה – שייך בזה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', אבל גבי מסית חייבה תורה משום הסתה דידיה, ולא משום עבירה של מוסת. תדע לך שהרי חייב – אף על גב שלא עשה המוסת העבירה, חייב על ההסתה (רמב"ם הל' עכו"ם פ"ה ה"א), והכא אילו לא חטא האדם – היה [הנחש] פטור לגמרי, משום דהכא עיקר החיוב משום דהביא האדם לידי חטא, ולא משום הסתה, ובמה שהביא האדם לידי חטא שייך שפיר בזה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', דלא משום הסתה חייב כאן, ולא הקפיד הקב"ה על הנחש, ואם היה הסתה בלא חטא האדם – לא היה כאן עונש לנחש, דהרי לא בא לעונשו רק אחר שחטא האדם, דמשמע שכל עונשו של נחש בשביל שהיה גורם לחטא את האדם, ופשוט הוא. וכן פרשו התוספות פרק (קמא) [שלישי] דסנהדרין (כט.):
אך קשה אף על גב דאין מהפכין בזכותו של מסית, מכל מקום אם יודע זכות גמור למה לא ילמוד עליו, כיון דזכותו גמור הוא, ולא אמרינן רק ד'אין מהפכין בזכותו', אבל אם ידוע לו זכות גמור – בודאי אין להעלים זכותו, ודבר זה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים' זכות ברור, והיה נראה לפרש – וכן משמע מדברי רש"י שאמר 'שאין מהפכין בזכותו של מסית' – דהכי פירושו, דגבי אדם ואשתו מצאנו ששאלו הקב"ה למה עשית זאת, והשיבו האדם (פסוק יב) "האשה אשר נתת עמדי", האשה אמרה (פסוק יג) "הנחש השיאני", ואף על גב דלא היה תשובת אדם ואשתו תשובה כלל, דסוף סוף יש לדיין להפוך ולשאול בזכותם, אולי יש להם זכות, וגם כן היה לשאול לנחש – למה עשית זאת, ומה שתלה טעמא דהוי מצי להשיב 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', הכי פירושו – שמא לכך לא שאל בשביל שאין לנחש שום התנצלות כלל; שהאדם היה לו התנצלות אף על גב דלא היה מועילו, מכל מקום היה צריך לישא וליתן עמו, אבל הנחש אין לו התנצלות כלל – שזה אינו, דודאי היה לו לישא וליתן עם הנחש, שהרי גם לנחש יש תשובה כמו לאדם – להשיב תשובה זאת – 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', ואם כן היה לו לכתוב השאלה והתשובה כמו שכתב באדם ובאשה, אלא לומר לך דאין מהפכין בזכותו של מסית, ומאחר דאין מהפכין בזכותו של מסית לכך לא שאלו כלל 'למה עשית' כדי שלא להפך בזכותו. אבל בודאי כמו שלא היתה התשובה מועיל לאדם ולחוה, כך לא היה מועיל גם כן לנחש, אלא דמכל מקום היה לשאול (להם) [לנחש] 'למה (עשו) [עשית]' והשתא אין צריך לתירוץ דלעיל:
אך בפרק ג' דסנהדרין (כט.) משמע כפשוטו דהוי מצי הנחש לטעון 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', ואפילו הכי לא טען לו הקב"ה, וצריך לומר כיון דהסית את האדם על כל פנים חל עליו עונש מסית, ולא מהני ליה לפטור אותו אלא אם כן טען בעצמו, וכיון דלא טען לא טענינן ליה, והנה יש לו דין מסית עד שיטען בעצמו:
ותימה על דבריו, דאין זה נכון כלל לומר שיהיה (המסית) [המוסת] שוגג, שאם עבד עבודה זרה על ידי הסתה חייב מיתה ואינו מוטעה בזה, ודבר פשוט הוא. ועוד דאם האשה היתה שוגגת – למה חייבה הקב"ה באותן עונשין, והיא לא עשתה רק בשוגג, אלא מזיד הוא. ועיקר קושיא לאו קושיא, דמה שהקשה דלא יוכל להיות מפטר בכך כמו שאין המסית פטור בהך טענה, דודאי שפיר מצי למפטר בכך, ומה שאין המסית פטור משום ד'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' – דהתם אין החיוב שלו בא על שעשה המוסת העבירה – דתקשה לך 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', אלא שהסיתו לדבר עבירה, דודאי כל מילתא שעיקר חיובו בא על שעשה המוסת העבירה – שייך בזה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', אבל גבי מסית חייבה תורה משום הסתה דידיה, ולא משום עבירה של מוסת. תדע לך שהרי חייב – אף על גב שלא עשה המוסת העבירה, חייב על ההסתה (רמב"ם הל' עכו"ם פ"ה ה"א), והכא אילו לא חטא האדם – היה [הנחש] פטור לגמרי, משום דהכא עיקר החיוב משום דהביא האדם לידי חטא, ולא משום הסתה, ובמה שהביא האדם לידי חטא שייך שפיר בזה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', דלא משום הסתה חייב כאן, ולא הקפיד הקב"ה על הנחש, ואם היה הסתה בלא חטא האדם – לא היה כאן עונש לנחש, דהרי לא בא לעונשו רק אחר שחטא האדם, דמשמע שכל עונשו של נחש בשביל שהיה גורם לחטא את האדם, ופשוט הוא. וכן פרשו התוספות פרק (קמא) [שלישי] דסנהדרין (כט.):
אך קשה אף על גב דאין מהפכין בזכותו של מסית, מכל מקום אם יודע זכות גמור למה לא ילמוד עליו, כיון דזכותו גמור הוא, ולא אמרינן רק ד'אין מהפכין בזכותו', אבל אם ידוע לו זכות גמור – בודאי אין להעלים זכותו, ודבר זה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים' זכות ברור, והיה נראה לפרש – וכן משמע מדברי רש"י שאמר 'שאין מהפכין בזכותו של מסית' – דהכי פירושו, דגבי אדם ואשתו מצאנו ששאלו הקב"ה למה עשית זאת, והשיבו האדם (פסוק יב) "האשה אשר נתת עמדי", האשה אמרה (פסוק יג) "הנחש השיאני", ואף על גב דלא היה תשובת אדם ואשתו תשובה כלל, דסוף סוף יש לדיין להפוך ולשאול בזכותם, אולי יש להם זכות, וגם כן היה לשאול לנחש – למה עשית זאת, ומה שתלה טעמא דהוי מצי להשיב 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', הכי פירושו – שמא לכך לא שאל בשביל שאין לנחש שום התנצלות כלל; שהאדם היה לו התנצלות אף על גב דלא היה מועילו, מכל מקום היה צריך לישא וליתן עמו, אבל הנחש אין לו התנצלות כלל – שזה אינו, דודאי היה לו לישא וליתן עם הנחש, שהרי גם לנחש יש תשובה כמו לאדם – להשיב תשובה זאת – 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', ואם כן היה לו לכתוב השאלה והתשובה כמו שכתב באדם ובאשה, אלא לומר לך דאין מהפכין בזכותו של מסית, ומאחר דאין מהפכין בזכותו של מסית לכך לא שאלו כלל 'למה עשית' כדי שלא להפך בזכותו. אבל בודאי כמו שלא היתה התשובה מועיל לאדם ולחוה, כך לא היה מועיל גם כן לנחש, אלא דמכל מקום היה לשאול (להם) [לנחש] 'למה (עשו) [עשית]' והשתא אין צריך לתירוץ דלעיל:
אך בפרק ג' דסנהדרין (כט.) משמע כפשוטו דהוי מצי הנחש לטעון 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', ואפילו הכי לא טען לו הקב"ה, וצריך לומר כיון דהסית את האדם על כל פנים חל עליו עונש מסית, ולא מהני ליה לפטור אותו אלא אם כן טען בעצמו, וכיון דלא טען לא טענינן ליה, והנה יש לו דין מסית עד שיטען בעצמו: