גור אריה על בראשית · פרק 44 · פסוק 29

שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. דאם לא כן בבית נמי יש לחוש לאסון, אלא בבית אין לחוש מפני שאינו מסוכן (ב"ר צא, ט), אלא בדרך הוא מסוכן שהרי אמו בדרך מתה, ולפיכך יש לחוש נמי לאסון – הוא המלאך המות – שיקרהו נוסף על המיתה הטבעית שיש לדרך:

עכשיו כשהוא אצלי מתנחם אני כו'. אף על גב דלא נזכר בכתוב כלל שהוא מתנחם בו על אמו, פירש הרא"ם מדכתיב (פסוק כז) "שנים ילדה לי אשתי", והוי למכתב 'שנים ילדה לי רחל', אלא "אשתי" החביבה לי, ומדהזכיר זה כאן שמע מינה שהוא מתנחם בו על מיתתה. ויש לפרש מדקאמר "והורדתם את שיבתי ברעה שאולה" ולא אמר 'ביגון שאולה' כמו שאמר יהודה (פסוק לא), אלא רמז לו על האשה, שכל מי שאין לו אשה הוא ברע, כמו שאמרו רז"ל (יבמות סב ע"ב) השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ו'בלא טובה' היינו רעה, ומייתי ליה מקרא שנאמר (לעיל ב, יח) "לא טוב היות האדם לבדו", ודבר שאינו טוב – הוא רע, ועל אותו 'רעה' היה מתנחם עם בנימין, אם יקחו את בנימין תהא לו הרעה הזאת. ובלאו הכי לא קשיא מידי, שהרי קשה מה שאמר "והורדתם שיבתי ברעה שאולה" כאילו לא היה לו רעה, והלא היה לו כבר צרת רחל וצרת יוסף, ולמה אמר "והורדתם את שיבתי ברעה שאולה", אלא פירושו כל זמן שבנימין קיים – הוא מתנחם, לכן נמצא במיתת בנימין כאילו שלשתן מתו ביום אחד, וזהו "והורדתם שיבתי ברעה":