גור אריה על בראשית · פרק 6 · פסוק 12

אפילו בהמה וחיה נזקקין לשאינן מינן. פירש הרא"ם שזהו לאחד משתי לשונות שכתב רש"י בסוף בראשית, דאילו לאידך לישנא שכתב 'הכל בראתי בשביל האדם וכו" להך לישנא לא היו נזקקין לשאינן מינן. ומה שכתב כאן "השחית כל בשר" איירי שהאדם היה מרביע את הכלב על הזאב וכן כל המינין, כך פירש הרא"ם. ואין נכון פירושו, כי נוכל לפרש שאף למאן דאמר ש'הכל נברא בשביל האדם' נוכל לומר שחיה ועוף נזקקין לשאינם מינן, ולא בא לתת טעם רק מפני מה נאבדו, שהרי הבהמות לא נצטוו, ואין ראוים להיות נאבדים. ולפיכך אמר ש'הכל נברא בשביל האדם', וכיון שאין האדם למה אלו. אך קשה דבגמרא בפרק חלק (סנהדרין קח.) מפרש התם "כי השחית כל בשר דרכו" 'אמר ר' יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על החיה וכו", ואם כן רש"י למה הניח תלמוד שלנו לפרש אחר ב"ר (כח, ח), ולפיכך יראה דרש"י סבירא ליה אחר שהיה מרביע אותם האדם היו משחיתים גם כן מעצמם אחר שהורגלו בכך, לפיכך לדידיה הוי שפיר גם כן "כי השחית כל בשר דרכו" – שהכל נזקקין לשאינם מינם. ותדע לך שכך הוא, דהא קאמר שם (סנהדרין קח.) אהא דאמר 'שהרביעו בהמה על חיה' – והכל חזרו להיות נזקקין למינם חוץ מתשלומי שנזקק לשאינו מינו. והשתא אי לא היו נזקקין לשאינם מינם רק כאשר הרביעו אותם – לא שייך לומר 'חזרו', שהרי לא חטאו מעיקרא. ולפיכך גם כן ניחא הא דפירש רש"י לקמן (ח, יט) "למשפחותיהם" ש'קבלו עליהם להדבק במינם', דאתיא ככוליה עלמא, כי אליבא דהכל היו מזדווגים לשאינם מינם. והרא"ם פירש (כאן) דלא אתיא כמאן דאמר שהרביעו בהמה על חיה, ואינו כן, דהא אליביה קאמר שהכל חזרו חוץ מתשלומי, והיינו "למשפחותיהם" דכתיב, ופשוט הוא: