גור אריה על בראשית · פרק 15 · פסוק 6

ולא שאל לו אות על זאת. פירוש אבל אין האמנה הזאת שיאמין שכך יהיה הדבר, דאיך סלקא דעתך שלא יאמין הנביא לדברי השם יתברך, אלא שלא שאל לו אות כמו ששאל על ירושת הארץ, וזה היה האמנה בה' ובוטח לגמרי והולך בתומו ובאמונתו (כ"ה ברא"ם). שאין לומר שעדין יקשה למה צריך לו אות, אחר שהוא מאמין בה', דודאי האות – שלא יגרום החטא שלא תתקיים ההבטחה, כי החטא בודאי גורם שלא תתקיים (ברכות סף ד.). והקשה הרמב"ן מי שהציל אותו מכבשן האש (ב"ר לח, יג) לא יאמין בדבר זה שיתן לו השם יתברך בנים, ואין זה קשיא, דודאי אף על גב שהיה שואל אות – אין זה שלא יאמין, רק שלא יגרום החטא, ומכל מקום יש בזה קצת בלתי מאמין:
והקשה הרמב"ן (פסוק ז) למה שאל אות בירושת הארץ ובנתינת זרע לא שאל אות, ותירץ משום דירושת הארץ תולה בדעת אחרים, דשמא ישובו הכנעניים בתשובה ויקוים בהם "רגע אדבר על גוי להרוס ולעקר ושב אותו הגוי ונחמתי" (ראה ירמיה יח, ז-ח), ושמא גם כן כאן ישובו, או שיגרום חטא זרעו, אבל דבר זה שהוא נתינת הזרע לא שאל אות, דהוא תולה בעצמו, ולפיכך לא שאל אות. והקשה הרא"ם לדברי הרמב"ן למה לא שאל אות כשאמר למעלה (יב, ז) "לזרעך אתן את הארץ הזאת" וכאן שאל אות, ולפיכך פירש הרא"ם דכאן היה מסופק בנתינת הארץ, דשמא אחר כל הניסים שנעשו לו וניצול מן הרעב (לעיל יב, י), והציל את אשתו מתוך בית פרעה (שם שם כ), שמא קבל שכרו, ולא יבא לו ההבטחה שאמר לו הקב"ה בתחלה "לזרעך אתן את הארץ", דהשתא לא הבטיחו רק שאמר "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ הזה" (ראה פסוק ז), ספור דברים בעלמא, כלומר מתחלה הוצאתיך כדי ליתן לך את הארץ, ועתה לא הבטיחו, לכך שאל לו אות. אבל בנים – הבטיחו עתה, שאמר לו "כה יהיה זרעך" (פסוק ה), ולפיכך לא שאל לו אות, כך תירץ הרא"ם. וכל זה אין בו ממש, דאם כן למה הוצרך לשאל אות, ישאל הקב"ה אם יתן לו הארץ, ולא יהיה צריך לאות. ועוד שהקב"ה אמר לו "שכרך הרבה מאוד" (פסוק א), אם כן לא קבל שכרו. ומה שהקשה למה לא שאל אות על זה כאשר אמר לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת", אין זה קשיא, שכאשר ראה שעה רצוייה אצל הקב"ה שאמר "שכרך הרבה מאד", שזה לא נאמר לו מעולם, לפיכך אמר להקב"ה "במה אדע", ושאל אות:
אך אשר הוקשה לי על דברי הרמב"ן, דפירש ששאל אות מפני שהדבר תולה באחר שמא יעשו תשובה הכנעניים, אם כן היה אברהם מבקש אות ואף אם יעשו תשובה ישאל את הארץ, וזה דבר פלא איך היה חפץ שיעשה לו אות ליתן לזרעו הארץ אף אם יעשו הכנעניים תשובה, וכי עביד הקב"ה דינא בלא דינא (ברכות ה ע"ב):
אך הנראה שהאות הוא שעל כל פנים תתקיים ההבטחה ואין צריך לירא שמא יגרום החטא, כי האות הוא שכך יהיה בודאי. ולא שאל אות על נתינת הזרע, מפני שחילוק גדול יש ביניהם, דבזרע אין חידוש שיהיה לו זרע, ואין כאן דבר מעשה כלל רק חדוש המזל (רש"י פסוק ה), והקב"ה אמר לו שיהיה לו זרע – והאמין בה' שכך יהיה לו לעתיד, אבל בנתינת הארץ, דהוא מעשה שהקב"ה יבטיח אותו שיתן מתנה כזאת לבניו, וסבור היה שמא לא יבא המעשה על כל פנים אלא על תנאי הבטיח לו, כי כל מעשה כל זמן שלא יצא לפועל יכול להשתנות. אבל מה שהבטיחו על הבנים, שאין כאן מעשה, בודאי הבטחתו תתקיים, כיון שלא נתן לו דבר שאין לשאר בני אדם, שאף אנשים רשעים יש להם בנים, כדאמרינן (מועד קטן כח.) 'בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא תליא', ובזה לא היה ירא שמא יגרום החטא, ולא שאל אות. אבל נתינת הארץ – מתנה כזאת היה ירא בודאי שמא יגרום החטא, וחשב אברהם כיון שלא אמר רק "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך וגו'" (פסוק ז), חשב דאין זה רק ליתן, ואין כאן רק הבטחה על הנתינה, והבטחה על הנתינה אינה נתינה ממש, כמו שאין אדם קונה כשיאמר לו 'אתן לך מתנה' (ב"מ מט.), כך לא נקנה לאברהם המתנה, ואם הוא צדיק בודאי "לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט), אבל אם יגרום החטא תשתנה ההבטחה, ולפיכך שאל אות, אבל בזרע לא שאל אות דאין כאן מתנה, והיה בוטח בה'. ולפיכך אחר כריתות הברית נאמר (פסוק יח) "לזרעך נתתי", דבברית בין הבתרים כבר נתן לו הארץ, ואינו עוד הבטחה על הנתינה, ואין צריך לירא שמא יגרום החטא, שכבר זכה אברהם בארץ, ודברים ברורים הם אלו למבין:
ואני תמה על דברי הרא"ם שהקשה למה לא שאל אות על זה מיד שאמר "לזרעך אתן את הארץ" (לעיל יב, ז), הלא לדברי רז"ל היה ברית בין הבתרים קודם שאמר "לזרעך אתן את הארץ", כמו שפירשו בסדר עולם (פ"א), והביאו הרמב"ן פרשת בא (שמות יב, יח), אבל לפי סברתו השבנו. וזו פלא מדברי הרמב"ן, כי יסוד הכל הוא האמונה, ואיך היתה בעיניו מלתא זוטרתא, והנה במשה נאמר (במדבר כ, יב) "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני", ואין ספק כי משה אדון הנביאים לא היה מסופק בו יתברך:

יש אומרים וכו'. אף על גב דאין כאן מקומו לפרש "במה אדע", פירש זה כאן מפני שפירש "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" – 'הקב"ה חשבה לאברהם לצדקה', ואף על גב דחטא אחר כך מיד במה ששאל אות על הארץ (נדרים לב.), אפילו הכי חשב הקב"ה לו לצדקה דבר זה שלא שאל אות על הזרע. ויש קצת דוחק לפירוש זה, דסוף סוף כיון דשאל אות על הארץ לא היה לו צדקה בדבור זה, ולפיכך פירש אחריו 'דבר אחר לא שאל אות וגומר', והשתא לא שאל אות בשום דבר, ולפי זה אתי שפיר טפי "והאמין בה'" שלא שאל אות כלל. והרא"ם פירש כי סמך פירוש זה לכאן להודיע ההפרש שיש בין זה הלשון ללשון ראשון, דללשון ראשון פירש "ויחשבה לו צדקה" שלא שאל אות כמו ששאל אות על ירושת הארץ, וזהו ה"צדקה". ולפי פירוש זה שלא שאל אות על ירושת הארץ, ואם כן אין דרך לשאול אות, ומאי צדקה יש בזה שלא שאל אות על הזרע, ולפיכך אחר שפירש פירוש ראשון פירש 'דבר אחר כו", דלפי פירוש זה "האמין" אין פירושו בה' שלא שאל אות, אלא צריך לפרש "והאמין בה'" שלא נשאר לו מבוכה בהבטחת הזרע, אבל בהבטחת ירושת הארץ נשאר לו מבוכה באיזה זכות יתקיימו. ואין להקשות לפירוש זה שלא שאל אות על נתינת הארץ – למה אמר על הזרע "והאמין בה'", והא אף על נתינת הארץ לא שאל אות, דזה לא קשה, דסוף סוף "והאמין בה'" על נתינת הזרע לגמרי, ולא היה לו בזה שום ספק, ואילו בנתינת הארץ סוף סוף שאל "במה אדע" כי יתקיימו בה, וגם בזה לא יפה עשה אברהם לשאול באיזה זכות יתקיימו, כי יש להאמין בכל, ולא לשאול על שום דבר "במה אדע", אלא שאין כל כך נחשב חטא מי ששואל "במה אדע" – 'באיזה זכות יתקיימו' כמו שהוא נחשב מי שהוא שואל "במה אדע כי אירשנה", והיה ראוי שיצא שכרו שלא שאל אות על הזרע – בהפסד ששאל אות על הארץ, אם שאל אות:

באיזה זכות יתקיימו בה. ואם תאמר למה בזכות הקרבנות, והלא "לא על דבר זבח ועולה צוותי אבותיכם" (ראה ירמיה ז, כב), ויש לומר כי ראה אברהם את הכנעניים גולים ממנה, אמר "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), ושמא ישראל יהיו גם כן גולים ממנה בשביל חטא, אמר הקב"ה בזכות הקרבנות, שהם כפרת ישראל על חטאתיהם – יתקיימו. ואף על גב דהרבה חטאים יש שאין להם כפרה בקרבן, לא היה ירא אברהם אלא מעבירות שוגגים ועבירות קלות, מפני "כי אדם אין צדיק בארץ", אבל בעבירות זדונות – דין הוא שיגלם אם יחטאו, לכך אמר עבירות שוגגים יש להם כפרה. אי נמי כיון שהקב"ה מכפר לישראל, אם כן רוצה בכפרתן של ישראל, ומכפר להם גם כן בכפרות אחרות; יום הכפורים, ותשובה, ותפילה. ועיין בפרק בני העיר במגילה. ואין כאן מקום להאריך, ובספר גבורות ה' (פרק ח) התבאר באריכות: