שד"ל על בראשית · פרק 37 · פסוק 21

ויצילהו מידם: מליצה היא, והכוונה התחכם להצילו שלא יהרגוהו כשיבא לידם, כי אמנם לא היה עדיין בידם, אבל היה מרחוק. לא נכנו נפש: מכת נפש זו היא מיתה (רש"י). ואמנם מה שנתעורר ראובן לבדו להציל את יוסף לא שהיה רחמני יותר משאר אחיו כי כשראה שהילד איננו לא דאג אלא לעצמו באמרו ואני אנה אני בא ואולי (כדעת אח"מ) ראובן לא היה שונא כל כך את יוסף, כי הוא הבכור, והיה סבור שגם אם ירצה אביו לרומם את יוסף, לא ינשאהו למעלה מבנו הבכור. או שהיה ראובן ירא שמא יעקב יתלה הסרחון בו לבדו, כי יאמר הנה ראובן להיותו הבן הבכור לשנואה ובראותו שאני מחבב את יוסף, דאג שמא אבכר את בן האהובה על פני בן השנואה, על כן הרג אותו (הנ"ל). או (כדעת דון יצחק) מאשר חטא לאביו בחללו יצועי אביו, חשב שבזה יתקן את אשר עותו. ועל כל פנים היה ירא להוסיף על חטאתו פשע אם היה מניח לאחיו שיוציאו מחשבתם הרעה אל הפועל (יא"א).