שד"ל על בראשית · פרק 32 · פסוק 26

וירא כי לא יכל לו: התורה מספרת כפי מה שהיה אדם מספר הענין אם היה שם באותה שעה.

ותקע: קל משרש יקע, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו' ח') ענין פירוד. ורש"י ביחזקאל כ"ג י"ו אמר כי לשון הוקעה מורה חבור ותקיעת עץ בארץ (כמו והוקע אותם) והושאל אח"כ להורות שליפת עץ מן הארץ, ע"ד מְשָׁרֵשׁ מְסָעֵף. והנה שרש יקע קרוב לשרש תקע ושקע, ועיין למעלה י"ב ח'.

כף: כל כף על שם כפיפות וחלל (כף היד, וכן כף אחת עשרה זהב) וכן זאת היא הנקראת acetabulum שדומה לכלי שנותנים בו חֹמֶץ. ואע"פ שהירך הוא שיצא ממקומו ולא הכף, אומרים ותקע כף כמו שאומרים אריק חרבי. והנה פירוק הירך מן הכף הוא דבר שאי אפשר שיקרה בשום כח טבעי מן החוץ (רק לפעמים בסיבות פנימיות בתחלואים ארוכים), וכאן נעשה בנגיעה בעלמא, ואז אין ספק כי הבין יעקב שהיה שם דבר למעלה מן הטבע, ואעפ"כ נראה שעדיין לא הבין שהוא מלאך, שאם הכיר שהוא מלאך לא היה אומר לו לא אשלחך ולא היה שואלו מה שמך, ונ"ל כי כשנפרק ירכו חשב יעקב שהוא איש אלהים, כלו' נביא שיש בידו לעשות נסים ברצון שולחו ולא בכחו. ורצה ה' שיכיר זה, כדי שישאל שיברכהו, וכדי שיברכהו ויאמין לברכתו. ויהיה סמוך לבו לא יירא.