שד"ל על בראשית · פרק 37 · פסוק 2

אלה תולדות יעקב: הנכון כדעת רשב"ם כי תולדות ענינו הבנים ובני הבנים, אמנם כדרך שמליצת הוא עשו (למעלה ל"ו מ"ג) כולל כל מה ששייך לו ומה שאירע לו, כן אלה תולדות יעקב כולל כל מה שאירע לבני יעקב, ואין ספק שאם יאמר אדם כי כוונת כל הספור הזה להודיע הבנים אשר נולדו ליהודה וליוסף אינו אלא טועה, ועיין למעל כ"ה י"ט. ומלות ואלה של תולדות יעקב אינן ברש"י כ"י שלי.

יוסף בן שבע עשרה שנה: אחת עשרה שנים עברו משעה שחזר יעקב לארץ כנען עד שנמכר יוסף, ובמשך השנים ההן ירד יהודה מאת אחיו והוליד ער ואונן, והכתוב לא רצה להתחיל בספור ההוא שהיה ענין פרטי ליהודה, והתחיל בספור יוסף שהוא מאורע הנוגע לכל המשפחה. עיין למטה ל"ח א'.

והוא נער: משרת, כמו ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות ל"ג י"א), ויאמר לנערו רוץ מצא נא את החצים (ש"א כ' ל"ו) והנה ציבא נער מפיבושת (שם ב' י"ו א').

את בני בלהה וגו': היה משרת עמם, לא אותם, כדעת ראב"ע.

ויבא יוסף את דבתם: נ"ל כדברי רש"י לא של בני השפחות שהיה משרת עמהם, אלא של בני לאה שהיו מחזיקים בו כמשרת, וכנוי דבתם חוזר לאחיו הנזכרים בראש הפסוק, ולפיכך האתחנח תחת אביו כי מלות והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו הוא כעין מאמר מוסגר.

דבה: כמו שמועה, ובארמי טִבָא, ומשרשו דובב שפתי ישנים (ש"ה ז' י'), וראז' ואחרים מפרשים דובב מן דַבַּ בערבי, leniter incessit, repsit ומזה דבר rumor, obtrectatio, clanculum, serpens. התביר שבמלות יוסף ראוי היה להנתן תחת דבתם, ורעה דבק עם ויבא, שאם לא כן היה לו לומר דבתם הרעה.