שד"ל על בראשית · פרק 45 · פסוק 1

ולא יכול יוסף וגו': בתחלה היה בלבו לעכב אצלו בנימין ולשלח את אחיו בלי שיתודע אליהם, ועתה כשאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת נכמרו רחמיו על אביו, ואמצא עצמו מוכרח להניח לבנימן שישוב אל אביו לבלתי ימות אביו, אך עם כל זה חשקו לקרב אליו בנימין נשאר בתקפו. והנב לא מצא תחבולה לשלח את בנימין אל אביו וגם לקרבו אצלו, אלא בשיתודע אליהם ויקראם כלם לבא אצלו, או כדעת אח"ם, בראותו עוצם התאמצות יהודה להשאר הוא עבד תחת בנימין נכמרו רחמיו על אחיו והסכים להתודע אליהם; אך היה מתאפק ומושל ברוחו שלא להתודע אליהם בפני המצרים הנצבים עליו, לבלתי ישמעו גנותם ששנאו את אחיהם ומכרוהו; ואולם בסוף מאמרו של יהודה נכמרו כל כך שלא יכול עוד להתאפק והוכרח לזעוק הוציאו כל איש מעלי.

להתאפק לכל הנצבים: להתאפק כמו שיה ראוי להתאפק בסבת כל הנצבים עליו.

להתאפק: כמו המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו.

הנצבים עליו: כמו וכל העם נצב עליך.