שד"ל על בראשית · פרק 30 · פסוק 39

ויחמו הצאן אל המקלות וגו': בכח הדמיון, כמו שהוא מפורסם שהדמיון פועל בנקבות וגורם להן ללדת מעין מה שנרשם בדמיונן בחוזק, ועיין Bourdach בספרו Physiologie (לייפציג 1837) שהביא כמה מעשים שהיו בדור הזה, המוכיחים בבירור כי כח הדמיון פועל על העובר, לא לבד בזמן ההריון, אלא גם קודם ההריון. ודע כי בשנת 1727 קם רופא אחד, Blondel שמו, והדפיס בלונדון ספר בלשון אנגלי, בו נלחם נגד האמונה המפורסמת בענין יכלת כח הדמיון לפעול בנשים ההרות על הילדים אשר בקרבן, והוא בספרו התעורר ג"כ לפרש ספור מקלות יעקב, ואמר כי לא בקש יעקב בתחבולתו זאת שהצאן על ידי ראיית המקלות תלדן כמראה המקלות, רק היתה כוונתו שבהיות המקלות ההם לעיני הצאן בעת ייזם, תדבק נפשם בגונים ההם, וכשתבאנה להזקק לזכר תבחרנה הזכרים אשר מראיהם כמראה המקלות (עיין דוגמא לזה בסנהדרין ס"ג ב'), ועל ידי זה תלדן נקודים וטלואים, כי היו הילודים דומים לאבותיהם. והביא הרופא הנ"ל סיוע לדבריו ממה שכתוב (ל"א י') ויהי בעת ייזם הצאן ואשא עיני ואראה והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, הרי מפורש כי לא כח הדמיון היה הגורם, אלא מראה האבות הוא הגורם. ויש סעד לזה גם מדברי רז"ל בבראשית רבא (הביאם רש"י) והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו, כלומר כיוצא בזכר, לא כיוצא במקלות. ולדעת הרופא הנזכר צריך לומר כי מה שכתוב וישם דרך שלשת ימים וגו' לא עשה זה לבן מיד אלא הבדיל הנקודים והטלואים ולקחם מיעקב ונתנם ביד בניו, ואחר זמן כשראה שהיו צאנו של יעקב מתעברות מהם ויולדות כהם, אז הרחיקם ממנו דרך שלשת ימים. והגדתי כל זה מפני שכן האמנתי גם אני במשך שנים רבות, ואולי עוד רבים יש בעולם שאינם מאמיני בפעולת הדמיון, והיה הפירוש הזה להם לנחת רוח: ואני אחרי אשר קראתי קצת מעניני המאגניטיזמום, וראיתי עדות אנשים חכמים מאומות שונות, אשכנזים צרפתים ואיטלקיים, חזרתי להאמין בדברים הרבה שהגידו לנו הקדמונים, ושהייתי מרחיק אפשרותם להיות סבתם בלתי מובנת לנו: