שד"ל על בראשית · פרק 49 · פסוק 18

לישועתך קויתי ה': כשבא לברך את גד, עלה בדעתו לומר גם עליו לשון הנופל על הלשון, כי גד ענינו מזל טוב, והיה יכול לומר: גד, טוב יהי גדו, או גד יהיה אתו, וכיוצא בזה; אך נמלך מיד מעצתו וראה כי בה' לבדו ראוי לבטוח, ולא במזלות ובצבא השמים; על כן אמר לישועתך קויתי ה' ולא לישועת המזל, ומיד ביקש ומצא אחר לשון נופל על הלשון בלא הזכרת המזל, ואמר גד גדוד יגודנו (א"א ז"ל), ונכון מאד, ולפי זה יהיה הפסוק הזה צריך למרכא טפחא, כי כנוי לישועתך חוזר לה', לא לדן, ודוגמתו שברתי לישועתך ה' (תהילים קי״ט:קס״ו). ופירוש מהרש"ד (ואחריו יש"ר) כי חזק החולי על יעקב וכו', הוא שבוש שהרי יודע היה יעקב שהוא מת, ואם התפלל לחיות עוד שעה קלה עד שישלים ברכותיו אין זו ישועה. [והערדער אמר כי להיות דן יושב על הגבול, התפלל יעקב לישועת ה', אמנם אין קויתי לשון תפלה.]