מלבי"ם על שמות · פרק 33 · פסוק 6

ויתנצלו, ואז גם בני ישראל התנצלו את עדים שהיו לבושים בו מעת עמדם בהר חורב. אולם מה היה העדי הזה נחלקו בו המפרשים, לדעת הכוזרי הנ"ל הוא כפשוטו כנ"ל, וי"מ שהיו לבושים תפלין כי כבר נאמר להם פ' קדש והיה כי יביאך שנאמר שם חיוב מצות תפלין, וזה תלוי בפלוגתת ר"י ור"ל בבכורות (דף ד') אם נהג בכורות ופטר חמור במדבר וכמ"ש בפרשת בא (סימן קטז), ור' חננאל שי' שהם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית, ודעת חז"ל שהיה ענין רוחני, שנפשם לבשה עדי עדיים ואור אלהי בעמדם על הר סיני, והארה זו סרה מאתם, כענין (שמואל א ט״ז:י״ד) ורוח ה' סרה מעם שאול, שאז דבקה בנפשם רוח שחוריי כמ"ש בפירושי שם עיי"ש, וכבר באר האר"י ז"ל הטעם שאמרו הנביאים לאלישע הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אני ידעתי (מלכים ב ב׳:ג׳), כי כמו שבהאסף רוח החיים מן הגויה ירגישו תחלה האברים הרחוקים מן הלב, והאברים הקרובים אל הלב עוד כחם אתם ולא ירגישו עד הרגע האחרונה, כן בהאסף אור האלהי מן הגויה הישראלית ירגישו ההמונים שהם במדרגת האברים הרחוקים מן הלב תחלה, והאצילים והנביאים ירגישו. באחרונה, וע"כ בעת שאמר ה' למשה כי לא אעלה בקרבך שמאז נסתלקה שכינה מן העם, הרגישו העם שהם ההמון האברים הרחוקים מן הלב תחלה, ובני ישראל הגדולים לא הרגישו עדיין הסתלקות האור והאלהות מנפשם ולכן התנצלו עדים באחרונה: